קוד ירוק – E's blog

מייקל מאן הוא מדען אקלים אמריקאי שהתפרסם במאמר גרף מקל ההוקי, המציג את השינוי החד בטמפרטורה הממוצעת בכוכב האדם, עיין ערך ההתחממות הגלובלית. בספר הוא מפנה אצבע מאשימה מול הדלק הפוסילי כגורם העיקרי למשבר האקלים, ולטעמי בצדק, ומנתח את המאבק למעבר לכלכלה נטולת פחמן.

למי הספר מומלץ? לאנשים שמחפשים מסר אופטימי, ומתעניינים במאבק על דעת הקהל ומקבלי ההחלטות. מסתבר, שלפחות בארה"ב, ברוני הפחמן מפלגות הימין וגורמים אינטרסנטים נוספים עדיין עושים ככל שביכולתם, בתחכום רב ובכסף עצום, כדי לערער את ההתמודדות עם משבר האקלים.

לפי הספר פחות מומלץ? למי שרוצה להכיר יותר טוב את המדע, ולהבין את התחזיות. וגם למי שמתעניין במה שקורה מעבר לארה"ב (עם נגיעות ברוסיה, אוסטרליה וקצת אנגליה). מייקל מעלה טענות רבות, משלו וכנגד טענות של אחרים, ולמרות שהוא נשמע משוכנע ומעמיק, הוא לא נותן בידי הקורא (מאזין במקרה הזה) כלים להבנה.

על כל פנים, הספר מדגיש כי המאבק על משבר האקלים הוא בראש ובראשונה מאבק פנימי, של בני אדם אלו באחרים. המאבק משתנה, לכן ה- new בכותרת, ויש לו פנים רבות – מהכחשה (שפחות פופולרית כיום), דרך "אחרנו את המועד וכבר אין מה לעשות" (מסוכן לא פחות מהכחשה) וכלה בפיצול, בלבול והטעייה של מקבלי ההחלטות והציבור.

לא נותר לי אלא לקוות שהאופטימיות של מייקל מאן אכן תתברר כמציאות.

מה ניתן ללמוד מהתמודדות עם משברים אישיים, על האופן שבו אומות מתמודדות עם משברים? ומה ניתן ללמוד מהצלחתן של אומות בהתמודדות עם משברים, על התמודדות העולם עם משבר האקלים, וההתמודדות של יפן וארה"ב עם המשבר העובר עליהן כיום? (כן, ארה"ב במשבר חברתי פנימי עמוק ומעמיק, גם אם מנהיגיה רחוקים מלהודות בכך).

ג'ארד דיימונד המופלא מציג ניתוח מרתק שלימד אותי לא מעט על ההסטוריה של עמים שונים בשתי המאות האחרונות, פינלנד שחיה לצד האריה הרוסי, גרמניה אחרי כל אחת מהתבוסות במלחמות העולם, אינדונזיה הצעירה, יפן בתקופות שונות ועוד.

בניתוח שלו הוא הצביע על הפרמטרים שעזרו לאומות השונות לצאת מהמשבר, וכמוהו אני מקווה שהמחקר המקיף שלו יעזור בהתמודדות עם משברים עתידיים. לומר שיצאתי אופטימי יהיה מוגזם, אבל כפי שהוא בעצמו כתב – ככל שנלמד ונדע יותר את ההסטוריה ולקחיה, כך נוכל לנהוג בחוכמה רבה יותר בעתיד.

אני האזנתי לספר דרך audible.com, והמקריא עשה עבודה נהדרת. התחושה הייתה כאילו ג'ארד דיימונד מקריא בעצמו. הספר לא קצר, 500+ עמודים, או 18 שעות במקרה שלי, ועדיין אני מאוד ממליץ על קריאתו.

"אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין; אם הוא רואה שריפה, עליו לנסות ולכבות אותה; אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס; אם אין לו כוס, יש לו כפית, לכל אחד יש כפית." עמוס עוז.

אקלים של תקווה, הוא ספר אופטימי. מייקל בלומברג, איש עסקים מצליח, ראש עיריית ניו-יורק לשעבר, ובעתיד ייתכן מועמד לנשיאות ארה"ב, וקרל פופ, "הנגטיב של בלומברג" מהחוף המערבי, שהוביל את התנועה הסביבתית Sierra Club, חברו יחדיו לספר, שיש הרואים בו מעורר השראה, ויש שיחשבו שהוא מנסה לכבות את האש עם כפית.

בספר, בו שני הכותבים מבטאים הבנה מערכתית-מדעית-חברתית מרשימה, הם מספרים על כל אותם המקומות, הרבים, בהם התמודדות עם שינויי האקלים היא כדאית, מה שנקרא win win situation. הם רק מתחמקים מהשאלה – האם זה יספיק? מבחינתם זו לא שאלה חשובה, כי לתפיסתם בלאו הכי אי אפשר לשכנע מדינות או עסקים ואפילו לא אנשים פרטיים, לעשות משהו שלא מביא להם ערך ברור ויחסית מיידי. תן לכוחות השוק לנצח, הם אומרים, ושערות ראשי (המעט שנשארו) סומרות, ותן לראשי הערים להוביל, הם מוסיפים, ועם זה אני כבר שמח להזדהות.

אז מתחת לקו:
לקרוא – כן, לקרוא בספקנות – תמיד ובפעם הזאת במיוחד, ובכל מקרה – לא לאבד את התקווה, ומי יודע, אולי, אם כל אחד יבוא ויעשה עם הכפית, הכוס או הדלי, נצליח יחדיו גם לשפר את איכות החיים וגם לעצור/לצמצם את שינויי האקלים.

זיהום אוויר פוגע באינטלגנציה, כך קובע מחקר שנערך בסין הסובלת מזיהום אוויר חמור במיוחד בערים, ולדיון המוכר במה משפיע יותר על אינטלגנציה – תורשה או סביבה, נוסף גם המרכיב של איכות הסביבה.

קראתי אודות הנ"ל וחשבתי: כשמשקללים את כל הגורמים יחדיו, האם "האינטלגנציה הממוצעת של האנושות" בעלייה או בירידה? אני לא מומחה גדול בנושא, אבל מחיפוש במרשתת מצאתי תשובות שונות וכמה לינקים מעניינים ומעוררי מחשבה.

אם נחזור לתחילת המאה הקודמת, האינטלגנציה הממוצעת של האנושות, כפי שנמדדת במבחן IQ, הייתה נמוכה משמעותית מהיום – כ- 30 נק' בממוצע – כלומר לאדם הממוצע היה IQ של 70 בלבד (לו היה נבחן ביחס לאוכלוסייה היום). לאורך השנים ציוני המבחן הלכו ועלו – ע"ע אפקט פלין – ולפי ניתוח מפורט יחסית שמצאתי באינטרנט, נראה כי ציוני המבחן ממשיכים ועולים.

אבל, ייתכן והמגמה התהפכה. מחקר שמגיע מורווגיה ופורסם לאחרונה מצביע על מגמה של ירידה בציוני מבחני IQ (מאז שנות ה- 70 של המאה ה- 20) ותולה את השינוי בגורמי סביבה – שינויים במערכת החינוך, בהרגלי התזונה, פחות קריאה ויותר זמן online. אבולוציה טבעית לא יכולה להשפיע בקבועי הזמן הנדונים – ולכן החוקרים חושבים כאמור שהסיבה לשינוי נעוצה ברדידות הלמידה והשיח בעידן האינטרנט, הפייסבוק, הטוויטר, האינסטגרם והווטס-אפ.

אם זה נכון, כמה נמוך נמשיך ונרד? הסרט הקומי אידיוקרטיה שיצא לאקרנים לפני מספר שנים מעלה בהקשר רעיון מעורר מחשבה. על פי הסרט, פעם, כש"החיים היו קשים", האבולוציה נתנה יתרון לחזק ולחכם. היום, "כשאין אוייב אמיתי על האדם", איו מי שעוצר את התרבותו, ובמיוחד את התרבותם של "הטפשים", שהולכים ומתרבים, עד שהטמטום יכבוש את העולם. כשטראמפ עלה לשלטון – היו רבים שטענו שהסרט חזה את העתיד, רק שהתחזיות שלו 500 שנים קדימה התממשו תוך 15 שנים …

Earth Overshoot Day הוא היום בשנה בו כלל האנשים צרכו יחדיו את כמות המשאבים המתחדשים של כוכב האדם (כדור הארץ) בשנה. בחישוב המועד המדויק של היום המוגדר הזה, יש הנחות רבות לגבי משאבי כוכב האדם מחד, וטביעת הרגל האקולוגית של כל איש ואישה מאידך. אבל החישוב המדויק אינו העיקר, אלא המגמה.

כפי שניתן לראות בגרף הרצ"ב – ב- 50 השנה האחרונות (ולמעשה לראשונה בהיסטוריה של האנושות) אנחנו מסיימים כל שנה בגרעון, והמגמה היא ש- Earth Overshoot Day קורה מוקדם יותר ויותר, כלומר הגרעון הולך ומעמיק. אבל, שימו לב למגמה המעניינת  – שינוי מועט בלבד במועד בו האנושות נכנסת ל- Overdraft לאורך העשור האחרון.

המשאבים המתחדשים של כוכב האדם לא השתנו בעשור האחרון, ומכאן שגם החתימה האקולוגית של האנושות כמעט ולא השתנתה. החתימה האקולוגית של האנושות היא מכפלה של גודל האוכלוסייה בחתימה הממוצעת לאיש. כיוון שאוכלוסיית האנושות גדלה בעשור האחרון, ניתן להסיק כי החתימה האקולוגית לאיש ירדה בממוצע. למה זה קרה? להערכתי משילוב של מספר דברים – "התייעלות אקולוגית", למשל הרחבת השימוש באנרגיות מתחדשות, ומגמות דמוגרפיות – אוכלוסיית העולם המפותח (בו החתימה האקולוגית מעל הממוצע) במגמת ירידה.

הדיון הזה חשוב כי העולם צמח והתפתח ואיכות החיים של מרבית תושבי כוכב האדם עלתה בעשור האחרון, ויחד עם זאת הצלחנו לא להגדיל את החתימה האקולוגית המשולבת. במבט קדימה, האם אנחנו יכולים להמשיך ולצמוח מבלי להגדיל את החתימה האקולוגית שלנו? או שמא מגמת השינוי שניתן לראות מ- 2015 מצביעה על המשך מגמת העליה בחתימה (והקדמת מועד ה- Overshoot Day)? התשובה נמצאת בעולם המתפתח והיכן שמרבית אוכלוסיית כוכב האדם נמצאת ומתרבה – מזרח אסיה ואפריקה.

ה- Earth Overshoot Day הוא אחד לאנושות כולה כיחידה אחת, אבל למרבית המדינות יש גם את היום שלהן – ארה"ב 15/3, סין 15/6, ברזיל 19/7, מצרים 6/11 ועוד. לעומת זאת, הודו וכמה מדינות אפריקה עתירות אוכלוסין לא מופיעות על הגרף – הן לא נכנסות ל- Overdraft כלל ולא יכולות ל"חגוג" את ה- Earth Overshoot Day הפרטי שלהן.

מעניין לראות כי צריכת המשאבים בסין היא מעל הממוצע העולמי (ה- Earth Oversoot Day של סין קורה לפני היום הגלובלי). כידוע, פערי איכות החיים בין סין לעולם המפותח (ארה"ב למשל) הצטמצמו מאוד בעשרות השנים האחרונות, ואת המחיר אנחנו רואים כאן. בעתיד סביר שרמת החיים בסין תמשיך ותעלה ותחתור לכיוון רמת החיים בעולם המפותח. לעתיד כוכב האדם חשוב מאוד שזה לא יעשה תוך צריכת משאבים מוגברת – מאוד לא רצוי שה- Earth Overshoot Day של סין יגיע לזה של ארה"ב, אלא להיפך (כלומר, שזה של ארה"ב יגיע לזה של סין), והאתגר הוא כיצד לעשות כן תוך עלייה ברמת החיים גם בארה"ב וגם בסין.

האתגר הרחב יותר נוגע להודו ולמדינות אפריקה רבות ומתרבות האוכלוסין. כיצד עוזרים לתושבי מדינות אלו להעלות את רמת החיים מבלי להביא את צריכת המשאבים הגלובלית לרמות לא מקיימות בעליל? אם תשאלו אותי, זה האתגר החשוב ביותר של האנושות במאה ה- 21.

אחד הטיעונים של מכחישי טרגדיית משבר האקלים הוא שיותר פחמן דו-חמצני באטמוספירה זה יותר מזון לצמחים, כך שהתוצאה היא עולם ירוק יותר, בו גדל יותר מזון לצרכינו.

הם רק שוכחים לציין שברמות פחמן דו-חמצני גבוהות, המזון פחות עשיר בויטמינים ומינרלים חשובים ולכן פחות מזין, כפי שמחקר אחרון מצא ביחס לאורז.

בתחרות בין צרכי המזון ההולכים וגדלים של אוכלוסיית כדור האדם התופחת, לבין מהנדסי המזון והחקלאות המשפרים כל העת את תפוקת השדות, נוסף פרמטר חדש – ירידה באיכות המזון עקב משבר האקלים.

במלחמה הזו המנצח ידוע, כי יש גבול לכושר הנשיאה של הכוכב היחיד של האדם, ולא משנה כמה קרבות ביניים נצליח לנצח/לשרוד בדרך.

ולכן, למען ילדינו ונכדינו, לצד הנדסת פתרונות שיקלו עלינו להסתגל לעולם חם יותר, חובה עלינו לעשות הרבה יותר כדי להאט ולעצור את תהליך ההתחממות.

נהר הקולרדו הוא מקור מים ראשי ל- 1 מכל 8 אמריקאים, ולחקלאות עניפה, אולם שילוב של שינויי האקלים לצד עלייה באוכלוסייה מביאים הסכמי חלוקת מים ישנים אל סף שבירה. קראו עד ב- מלחמות מים באמריקה – בין חברים.

הדרך הנכונה ביותר לדחות את יום היובש היא התייעלות בצריכה – ב- 2017 האמריקאים השתמשו ב- 15-25% פחות מים מאשר בשנות השיא, ובדרום אפריקה קייפטאון המתייבשת כבר הוכיחה שאפשר לצמצם 50% ויותר, אבל האם זה יספיק לאמריקאים לאורך זמן? כי למרות ההתייעלות הברוכה הכתובת עדיין מהבהבת אל הקיר ו- lake mead החוצץ בין צרכני מים שונים לאורך הנהר עומד לרדת מתחת לקו השחור בשנים הקרובות.

האמריקאים נערכים למאבקים משפטיים (בין חברים …), וחלק מהמעורבים במעלה הנהר אף שוקלים צעדים חד צדדיים (בין חברים …). כמה שזה טעות. מלחמות מים בכלל ובין חברים בפרט לא מנהלים בבתי דין, אלא בשינויי צריכה ובפרוייקטים הנדסיים שעוזרים לכל הצדדים. אצלנו מצבה של הכנרת כואב לכולנו, אבל היה כואב פי כמה לו לא היינו בונים את מתקני ההתפלה לשתיה ולא היינו מטהרים מי שופכין להשקיית שדות.

מלחמות מים באמריקה – בין חברים. צא למד מה עלול לקרות כשמלחמות המים יעמתו עמים ומדינות, אם באגן הנילוס ולאורכו, או במקומות אחרים.

וכל זה למה? אמנם אין חיים בלי מים, אבל בעולם היפה שלנו יש מספיק מים לכולם. אמנם מרביתם מלוחים, אבל להתפיל אנחנו כבר יודעים. אמנם מרביתם באוקיינוסים ובקרחונים, אבל להסיע מים ממקום למקום ואפילו מלמטה למעלה אנחנו כבר יודעים. ואת מלחמות המים אפשר להשאיר לילדים המשתובבים בחג השבועות / חג המים.

האם עידן הגז הטבעי יהיה קצר מכפי שניתן היה לחשוב? לפחות על פי הכתבה האופטימית הזאת, חברות הענק Siemens ו- GE צמצמו משמעותית את הפעילות שלהם בנוגע לייצור טורבינות המפיקות חשמל מגז טבעי, ולפחות בקליפורניה יש אינדיקטורים נוספים לכך שמהפכת הגז הטבעי מתכנסת לגודל ריאלי.

אמת, גז טבעי מקטין את זיהום האוויר בקרבת תחנות כוח בהשוואה לדלקים פוסילים מלוכלכים, אבל בהיבט ההתחממות הגלובלית – שריפת הגז הטבעי מפזרת גזי חממה (פחות מפחם טבעי ונפט טבעי, אבל עדיין), דליפות בשרשרת האספקה משחררות גז מתאן שהוא גז חממה חזק במיוחד, ויש אף החושבים שאנרגיה זולה מגז טבעי מביאה לעלייה בביקוש ובהתאם בפליטות. ולכן, ככל שהעולם ייגמל מהר יותר מהשימוש בדלקים פוסיליים כולל גז טבעי – כך ייטב.

אבל בישראל – גז טבעי הוא סם העתיד. האינטרס הכלכלי הצר אומר לישראל לשרוף כמה שיותר גז טבעי זול, כי הרווח הוא כאן ועכשיו. אבל, את המחיר ישלמו כולם, כי ההתחממות הגלובלית לא עוצרת בגבולות או בין דורות.

ומה דעתי בנושא? אני מסכים שלא סביר לצפות מישראל שתוביל את המעבר העולמי מדלקים פוסילים בכלל וגז טבעי בפרט לאנרגיות נקיות, ויחד עם זאת יש בליבי הערכה וקצת קנאה לקליפורניה ("הכלכלה השישית בעולם") שמשמשת כלפיד של אור בעולם האנרגיה הנקייה.

רקע: ספינות סוחר משתמשות בדלק זול ולכן מלוכלך, וכפועל יוצא הן פולטות הרבה מאוד גזי חממה, ומזהמות את האוויר באזורי חוף הסמוכים לקווי שייט עיקריים. כיום הסחר הימי אחראי ל- 2.3% מפליטת גזי החממה, ובתרחיש עסקים כרגיל הפליטות יגדלו פי 4 עד 2075, בסתירה גמורה להסכמי פריז לצמצום סך הפליטות בעולם.

תשמעו את הפרדוקס – היום מיכליות ענק שורפות דלק מזהם במסעם להעביר דלק מזהם לא פחות לנמלים מהם יוצאות ספינות סוחר, ובמערב הפרוע של הסחר הימי אף אחד לא משלם (חוץ מהדורות הבאים …) על הנזק הסביבתי משריפת כל הדלקים האלו, וכל זה כדי שבעולם המערבי יוכלו לקנות סחורה זולה שיוצרה בסין, או שבישראל נוכל לשתות מים מינרלים שבוקבוקו באיטליה.

חדשות טובות?
לראשונה, ארגון האו"ם לרגולציה של הסחר הימי סיכם אסטרטגיה לצמצום הפליטות וקבע יעדים, המבקשים להקטין את הפליטות המצטברות של גזי חממה מהמגזר ל- 28-43 גיגהטון עד 2075 (לעומת 101 גיגהטון בתרחיש עסקים כרגיל). אבל, האמריקאים (כרגיל) מסתייגים, כדי להתיישר עם הסכם פאריז תקציב הפליטות עד 2075 היה צריך להיות 17 גיגהטון בלבד, ובכלל לא ברור לי כיצד יאכף ההסכם, כלומר מי ואיך ישלם על חריגה מתקציב הפליטות.

ואם תשאלו אותי, הפתרון הנכון הוא הקטנת הסחר הימי באמצעות מס פחמן. כיום, מי שקונה בצפון אמריקה סחורה זולה שיוצרה במזרח אסיה לא משלם על הנזק הסביבתי של הובלת הסחורה, ואילו מיסוי ריאלי המבטא את הנזק מהוספת גזי החממה לאטמוספירה, היה מקטין את הסחר הבינלאומי, מעודד ייצור מקומי, ואולי אף מחזיר לפרופורציה את "תרבות" הצריכה. אבל, בעידן טראמפ מס פחמן גלובלי הוא דימיוני לחלוטין, ומס פחמן "מגזרי" מטעם ארגון האו"ם לרגולציה של הסחר הימי אינו סביר גם הוא – נראה לכם שהארגון יתמוך במיסוי שיביא להקטנת היקפי הסחר?

לקריאה נוספת – מאמר ב- Washington Post

בפעם המי יודע כמה תחזיות מדעני האקלים התבררו כשגויות – מדעני האקלים והמודלים המשוכללים שהם בונים אמנם חזו האטה בזרם הגולף, אבל הם לא חשבו שזה יקרה בקצב כל כך גבוה, כפי שמחקרים שפורסמו במגזין היוקרתי Nature מצאו.

ולמה אכפת לנו, כי זרם הגולף מחמם את אירופה ומגן על חופי מזרח צפון אמריקה מהצפות (הסברים כאן), וכי יש חשש מחציית tipping point שתאיץ את התהליך במידה ניכרת. אתם בטח מכירים את גרף מקל ההוקי שמתאר את השינוי הדרמטי בטמפרטורת כדור הארץ. החשש הוא איפוא ששינוי מואץ דומה עובר גם על זרם הגולף.

אז המודלים שוב הוכיחו את יכולתם לזהות את הכיוון בו מתפתח אקלים כדור הארץ, אבל נפלו בהערכת חסר לקצב השינוי. ולהתרשמותי – זו לא הפעם הראשונה שמודלי האקלים מתבררים כאופטימים מדי.

ולמה אכפת לנו, כי האצת שינויי האקלים עלולה להיות מכת מוות לניסיונות הדלים של האומות להאט/למתן/לבטל את תרומת האדם לתהליך ההתחממות, ומעלה את הסיכוי כי אקלים כדור הארץ כולו ייכנס לסחרור אקלימי (תהליכי משוב שילכו ויאיצו את התהליך).

טעויות במודלים זה דבר מובן. אנו צועדים לתוך אקלים לא מוכר, ולמודלים לא יכולה להיות יכולת חיזוי אבסולטית. במודלים יש אי וודאות, זה טבעי, וההתנהגות שלנו צריכה להכיל אותה ולהתכונן לסל האפשרויות. ובפרט, שינוי דרסטי בזרם הגולף עוד במאה הזאת צריך להבנתי להיות חלק מתרחיש הייחוס לתכנון תשתיות ועוד.

כי לאדם יש רק כוכב אחד לחיות בו …

מעלית היא סוג של אי רציפות. רגע אחד אתה בחניון, רגע אחרי אתה בקומת המשרדים. רגע אחד אתה ברחוב. רגע אחרי אתה בדלת הבית. בשינוי אנכי קצר אנחנו עוברים בין עולמות. סוג של אי רציפות.

המעליות של היום מאוד דומות למעליות של האתמול, אבל מה לגבי המעליות של המחר? בעוד ימים ספורים יפתח המצפה במבנה שהוקם במתחם התאומים בניו-יורק. 72 מעליות יישאו אנשים מעלה ומטה בקצב של 3 קומות לשנייה. בסין אגב כבר יש מעליות שעולות מהר יותר.

בכל אחת מ- 72 המעליות הכבלים שוקלים 20 טון. זה לא מעט. במעלית של המחר (כבר ב- 2016!) לא יהיו כבלים, והמעליות ירחפו וינועו בכוח מגנטי. לאחר השחרור מהכבלים, המעליות כבר לא יהיו חד-מימדיות, מוגבלות לציר תנועה אחד. מעליות ייסעו מעלה-מטה אבל גם הצידה ובאלכסון.

איך היו חיינו ללא המעליות? הרבה יותר שטוחים … והנה ההתנתקות מהכבלים מביאה לנו קפיצה טכנולוגית, סוג נוסף של אי רציפות. איך ישתנה קו האופק שלנו כשמעליות ייסעו גם לצדדים? האם נתחיל לבנות גורדי שחקים פחות ריבועיים ויותר ציוריים?

עד לא מכבר פרק חשוב בחלום האמריקאי היה רישיון נהיגה בגיל הכי מוקדם שאפשר. כבר לא, וצפו בעצמכם בגרף הלקוח מ- כאן. ב- 1983 כמעט 70% מהנוער בגיל 17 אחז ברישיון, כיום פחות מ- 50%. ב- 1983 מעל 90% מהצעירים בני 20-24 אחזו ברישיון כיום פחות מ- 80%.

למה? חוקרים אמריקאים שאלו 600 וקצת חסרי רישיון נהיגה בן הגילאים 18 ו- 39 לשתי הסיבות העיקריות והתשובות השכיחות היו:

1. אין לי זמן, עסוק מדי – 37%

2. אחזקת רכב יקרה מדי – 32%

3. מצליח לקבל תחבורה מאחרים – 31%

4. מעדיף לרכב באופניים או ללכת ברגל – 22%

5. מעדיף תחבורה ציבורית – 17%

6. דאגה להשלכות סביבתיות – 9%

7. אין צורך, עובד ברשת מהבית – 8%

8. נכות אישית – 7%

אני לא יודע מה המגמות בסיבות, ואיזו סיבה התחזקה עם השנים והביאה לירידה במספרים הכוללים, אבל מעניין להבחין כי סיבות 1 ו- 2 השכיחות ביותר מתכתבות עם העלייה באי השוויון החברתי, וסיבות 4 עד 6 קשורות לעלייה במודעות להשפעתנו על הסביבה, ומשמחות את המאמינים בחזון הקיימות האורבאנית.

ומה בישראל? לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בין 2003 ל- 2013 שיעור בעלי הרישיון בגיל 17-18 ירד מ- 36% לטיפה פחות מ- 30%, ובגיל 19-24 ירד מ- 66% ל- 63% בערך. מה שאנחנו רואים בברור זה שיעור רישיונות הרבה יותר נמוך מארה"ב, אבל גם אצלנו שיעור בעלי הרישיון בירידה (קצב ירידה – ממוצע לשנה – נמוך מארה"ב בערך בפקטור 1.5).

כשיורדים לפרטים (2007 לעומת 2013), שיעור הרישיונות בקרב נשים יציב/עולה והירידה היא בעיקר בשיעור הרישיונות בקרב גברים.

מה הסיבות לשינויים בישראל אני יכול רק לנחש, ואם תרשו לי, אני לא חושב שלסיבות הירוקות (4 עד 6) יש משקל משמעותי בישראל. לצערי, סיבות 1 ו- 2 הן כנראה המשמעותיות ומבטאות את אי השוויון החברתי הגדל, כמו גם את העלייה במשקלן הדמוגרפי של אוכלוסיות חלשות יחסית (חרדים, בדואים) ובמיוחד בגילאי צעירים.

זהו פוסט שונה מהדברים עליהם אני כותב בדרך כלל, אבל עדיין זהו פוסט חשוב ביותר לידידי מממלכות המחקר והכתיבה, כמו גם למכרי מעולם הקיימות וההגנה על הסביבה. אפתח בשלוש דוגמאות קצרות.

+++ ראו למטה תוספת לפוסט המקורי +++

כתבה ב- YNET בעקבות הדיווחים על 2014 כשנה החמה ביותר שנמדדה (זה לא מדויק, צפו בקרוב לפוסט שלי בנושא ב- globeblog, אבל זה לא העניין כרגע) זכתה לכותרת – "בצורת, צונאמי והצפות: העולם ימשיך להתחמם". מאיפה הגיע הצונאמי אני לא יודע, ואני לא מכיר שום קשר בין ההתחממות הגלובלית לרעידות האדמה העזות שעלולות לייצר צונאמי. אגב, גם המרואיין בכתבה לא אמר זאת. חוסר מקצועיות פעם ראשונה. כתבתי לשרות הלקוחות. אמרו לי שהועבר לגורמים הרלבנטיים. אבל כפי שאתם יכולים לראות בכתבה שום דבר לא השתנה (חוסר מקצועיות פעם שנייה) וגם תגובה לא קבלתי (חוסר מקצועיות פעם שלישית).

אתם בטח אומרים לעצמכם מה כבר אפשר לצפות מ- YNET אז הנה אעבור לגוף יותר רציני/מדעי – זווית היא סוכנות ידיעות למדע וסביבה שהוקמה על ידי האגודה הישראלית לאקולוגיה ומדעי הסביבה, קראו אודותיה כאן.

בכתבה שכותרתה "צמח פולש גורם להגברת אפקט החממה" יש טעות יסודית שמתייחסת לאפקט החממה כאילו הוא מקומי – "… להגברה של אפקט החממה מעל החלק הזה של ארה"ב … להגביר את אפקט החממה גם שם …" – אבל אין דבר כזה (אפקט החממה אינו מקומי). אגב, זה גם לא נטען במאמר המקורי, שמתייחס למשוב בין ההתחממות הגלובלית להתפשטות מקומית של המין הפולש. חוסר מקצועיות פעם ראשונה. פניתי אליהם פעמיים בטופס יצירת קשר – אין תגובה. חוסר מקצועיות פעם שנייה.

זהו לא מקרה יחיד. בכתבה בזווית על "עננות גבוהה מעל ענף הביטוח" יש ציטוט מדויק (הציטוט מדויק, הנתון לא …) מנייר עמדה (לא peer reviewed) של אונ' חיפה – המרכז למשאבי טבע וסביבה "… תחזיות האקלים למדינת ישראל מצביעות על התחממות בשיעור ממוצע של 0.8°-0.4° מעלות צלזיוס בכל עשור (תלוי באזור ובעונה)…". אלו מספרים גבוהים מאוד ביחס לתחזיות מקובלות – לא ארחיב כאן אבל 0.8 בעשורים הקרובים משמעותו יותר מ- 10 מעלות במאה הנוכחית …, כך שהנתון צוטט מבלי שהמצטט מבין את משמעותו. חוסר מקצועיות פעם ראשונה. לפנייה שלי הם כזכור לא ענו. חוסר מקצועיות פעם שנייה.

ואתם בטח שואלים, מה יש לחוקרים מאונ' חיפה – המרכז למשאבי טבע וסביבה לומר בעניין?

הטעות המקורית הגיעה כאמור ממסמך שלהם. חוסר מקצועיות פעם ראשונה. את המסמך אגב מצאתי רק באתר של המשרד להגנת הסביבה, ולא באתר של המרכז למשאבי טבע וסביבה. חוסר מקצועיות פעם שנייה.  פניתי אליהם לכתובת יצירת הקשר המופיעה על המחקר – אין תגובה. חוסר מקצועיות פעם שלישית. לא ויתרתי ופניתי ישירות לראש המרכז – פרופ' אופירה איילון, שאף נכללת בין כותבי המחקר. במהירות ראויה לציון קבלתי תשובה – "אני מכתבת את פרופ' חיים קותיאל אשר אמון על נושא תחזיות האקלים, ואת איילת אשר ערכה את המחקר בנושא הביטוח." כעבור ימים ספורים קבלתי תשובה מאיילת (דוקטורנטית), היא צרפה מקור שלכאורה תומך בנתון (המקור לא מופיע ברשימת המקורות של המסמך שלה – חוסר מקצועיות פעם רביעית) אבל הציטוט שלה את המקור היה שגוי ומבטא אי הבנה הן של המקור והן של הציטוט לכאורה (בקצרה, בישראל העלייה שנמדדה בטמפרטורה בקייץ גבוהה מאשר בחורף, והיא התייחסה לנתון הנוגע לקייץ בלבד ולא לממוצע השנתי שנמוך יותר משמעותית. ובכל מקרה, מה שנמדד לאו דווקא מעיד על מה שימדד – חוסר מקצועיות פעם חמישית). עניתי לאיילת והסברתי לה על טעותה, אפילו כיתבתי לידיעה את אופירה ראש המרכז ואת פרופ' קותיאל שאמור להיות אמון על נושא תחזיות האקלים. אתם מנחשים נכון. קבלתי אפס תגובות. חוסר מקצועיות פעם שישית.

למה זה קורה? במהלך שרותי הצבאי כתבתי, הנחיתי וערכתי כ- 200 מחקרים ולא שהיינו חפים מטעויות, אבל מקרים שכאלו לא אפיינו אותנו. בשנים האחרונות פרסמתי גם מספר דומה (כ- 200) פוסטים המנגישים את מדעי הסביבה לאזרח, כאן בבלוג וב- globeblog ושוב – חוסר מקצועיות שכזה לא מאפיין אותנו. מה ההבדלים? תרשו לי בזהירות הראויה, לשתף אתכם במחשבות שלי.

1) שרותיות – ב- globeblog מתעקשים איתי ודורשים להתייחס לכל תגובה, גם אם היא (תסלחו לי) מטופשת. עכשיו אני מבין יותר מתמיד כמה זה חשוב. כך נהגנו גם בצה"ל. אהבנו התייחסויות למחקרים, וגם ידענו להודות על טעות כשהיה צריך.

2) צור קשר או דואר אלקטרוני ללא תגובה מחזירים אותנו לעידן הפקס – אתה את שלך שולח, ולעולם אינך יודע האם המשלוח התקבל ומה נעשה עימו. אגב, נתקלתי באי מענה (כשזה לא נוח) לפניות גם בחברה בה עבדתי עד לאחרונה. בעיני זו תרבות (אמריקאית?) קלוקלת שמחלחלת לכל עבר.

3) הפרסומים בזווית מצטטים בדרך כלל מחקר אחד ואני תוהה האם כותבי הידיעות אכן מומחים בתחום, ומסוגלים להצליב את המידע עם מקורות אחרים וידע שצברו. עיתונאי, לא כל שכן איש בעל רקע מדעי, לא יכול להיות טייפ רקורדר (רשם-קול). ב- globeblog אנחנו כותבים בתחום התמחות מרכזי אחד, ואנחנו משתדלים להצליב בין מקורות ולבחון אותם בעין ביקורתית (סקפטיות מדעית).

4) ניירות עמדה אינם peer reviewed ואני תוהה האם המערכת האקדמית יודעת להעביר עליהם ביקורת ראויה טרם פרסומם. בצבא הקפדנו להפיץ טיוטה להתייחסות, ואף נייר לא פורסם עד שמנהל מרכז המחקר לא בחן אותו אישית שבע פעמים (האחריות המקצועית הייתה בהגדרה של מנהל מרכז המחקר ולא של החוקר).

מקצועיות כבר אמרנו? לתגובות אודה! ואגב, אם אני טועה, אשמח להתנצל. זה חלק מהמקצועיות שלי.

תוספת לפוסט המקורי

לאחר מאמצים נוספים הצלחתי להגיע לעורכת הראשית של זווית. הם קיבלו ויתקנו את ההערה הראשונה, ולגבי השנייה חזרו על התשובה של אונ' חיפה (בעיקרון, הפניה לשרשרת פרסומים שלהבנתי גוררים שגיאה / אי-הבנה) ואני מקווה שהתשובה ששלחתי אליהם תעזור לעשות סדר. בכל מקרה, ורק הזמן יוכיח, השאלה החשובה היא האם הם גם יפיקו את הלקחים שיצמצמו את מספר המקרים האלו בעתיד. כי לתחקר וללמוד זה מקצועיות, ולא רק בחיל האוויר.

הסופה Juno עומדת לכסות את צפון החוף המזרחי בארה"ב בכמויות שלג חריגות ולהתחממות הגלובלית יש חלק ניכר בדבר. כשאטמוספירה חמה יותר היא יכולה לשאת יותר לחות – ליתר דיוק 7% לכל מעלת צלזיוס, והניגוד בין האוקיינוס החם מהרגיל ליבשת הקרה (חורף …) מביא לכמויות הממטרים החריגות.

זו לא הפעם היחידה – ראו במפה את השינוי בכמות הממטרים באחוזון העליון של אירועי הקיצון ב- 50 השנה האחרונות ברחבי ארה"ב, ושימו לב לשינוי הדרמטי בצפון החוץ המזרחי. עלייה של 71% וזה לפני ששקללנו את Juno …

ולצערנו זו גם לא הפעם האחרונה – המודלים להתחממות הגלובלית (אותם מודלים שצפו בעבר את העלייה באירועי קיצון – עיין ערך Juno) צופים שקצב ההתחממות ב- 50 השנה הבאות יהיה גדול פי 2-4 (!) מאשר במאה הקודמת (יש אי וודאות במודלים אבל עיקר התחום תלוי בשינויים שכן/לא נעשה לבלימת ההתחממות).

קישור לקריאה נוספת (והמקור לתמונה) והנה עוד כתבה בעניין.

ב"מלחמת מקסיקו" ב- 1848, בסיומה של מלחמה קצרה וחד-צדדית, מקסיקו הסכימה לוותר על חצי משטחה לטובת ארה"ב, אזור הכולל את מרבית אריזונה, קליפורניה, נבאדה, ניו-מקסיקו ויוטה, ועוד. טקסס, שהייתה מדינה מקסיקנית מורדת, הצטרפה אף היא לארצות הברית.

ב- 1948, 100 שנים לאחר מכן, ההיספנים היו מיעוט זניח בארצות הברית – פחות מ- 4%. המיעוט האפרו-אמריקאי עמד על כ- 10%, והדומיננטיות של הלבנים הייתה מוחלטת. היום (2010) ההיספנים הם כבר 16% מאוכלוסיית ארה"ב, והתחזית ל- 2048, 200 שנים לאחר הניצחון האמריקאי הסוחף ב"מלחמת מקסיקו", היא שההיספנים יתקרבו ל- 30% מהאוכלוסייה. תוסיפו לכך 13% אפרו-אמריקאים, 8% אסיאתיים, קצת אחרים, ותקבלו שהרוב הלבן ירד מ- 50%. זו אמריקה חדשה ותרשו לי להוסיף – הרבה פחות יהודית.

אגב, הפריסה של המיעוט ההיספאני איננה אחידה, ונמצאת בהלימה גבוהה לאזורים שנכבשו במלחמה ההיא. הנה מפה להתרשמות. המפה לקוחה מכתבה קצרה באקונומיסט, ומציגה ממוצע אמריקאי נמוך מהמקור השני שציטטתי (רק 10.3% היספנים), אבל גם לא כתוב למתי היא מעודכנת. בכל מקרה, החשוב הוא להבחין בפריסה המאוד לא אחידה. במבט קדימה, המשמעות היא יותר ויותר מחוזות עם רוב היספני מובהק.

נועם חומסקי הוא יהודי חריף, בלשן מדופלם, שמאלני אפילו אנרכיסט. אני לא קורא לכם לאמץ את דעותיו החברתיות, אבל כשמדובר בהתחממות הגלובלית, דבריו חדים כתער. צפו בסרטון הקצר וראו כיצד הוא מסביר בפשטות כיצד ההצגה בתקשורת האמריקאית של הקונצנזוס מול המכחישים מעוותת בשני פרמטרים.

1 – המנהג התקשורתי לתת משקל זהה לשתי הדעות כאילו מדובר בשני צדדים שווים, ולא בקונצנזוס מדעי מול מיעוט לא מקצועי (למי ששכח – מגישי התחזית בטלוויזיה אינם מומחי אקלים).

2 – חוסר הייצוג בתקשורת לקבוצה השלישית, ובהם מדעני אקלים בכירים ביותר, שחושבים כי הערכות המצב של צוות המומחים של האו"ם מבטאות קונצנזוס אופטימי, כתוצאה מהצורך להגיע להסכמה בינלאומית גורפת.

הסרטון הוא מ- 2010. אם הייתם שואלים אותי אז, הייתי עונה שאני שייך לקבוצה השלישית. אבל מאז להתרשמותי חל שינוי והערכות צוות המחקר של האו"ם יותר חופשיות מלחצים פוליטיים (אז אני בערך 2.5 :-). בפרט יש לציין טובה את האומץ שבו הדו"ח שפורסם השנה העז לקבוע מכסה לגזי חממה – כמה גזי חממה אנחנו יכולים להוסיף אם לא נרצה לחצות את סף 2 המעלות יחסית לעידן הטרום תעשייתי. בכך קיבל צוות המומחים את שיטת הניתוח שהציע השותף של נעם לסרטון – ביל מק-קיבן, היו"ר הפורש של תנועת המחאה הסביבתית 350 – במאמר מופת עוד ב- 2012. לרגל פרישתו של ביל, זו הזדמנות לומר לו תודה, ולהיזכר ברשימת הישגיו.  

תאגיד המידע Thomson Reuters, המנהל בין השאר את מאגר הציטטות המדעי העולמי Web of Science, העז לחזות 10 טכנולוגיות מבטיחות שינוי כבר ב- 2025. עתידנות זה מקצוע עם הצלחה חלקית מאוד, אפילו כשמסתכלים רק 10 שנים קדימה, ועדיין הרשימה שלהם מעניינת ומעוררת מחשבה ותקווה. לצורך התחזית הן סרקו את מאגרי הפרסומים והפטנטים וחפשו את התחומים החמים והמבטיחים – הנה תמצית הדברים.

1 – תרופות לצמצום מחלת האלצהיימר ודמנציה בכלל, על בסיס מחקר גנטי.

2 – מקור האנרגיה הראשי יהיה מהשמש.

3 – תרופה למניעת סכרת סוג 1.

4 – סוף למחסור במזון. תאורה טבעית מלאכותית תאפשר גידול יבולים לאורך כל שנות השנה בסביבות סגורות שאינן רגישות לתנאי האקלים.

5 – הנעה חשמלית למטוסים, וראו פוסט שלי בנושא.

6 – הכול, אבל הכול הכול הכול, יהיה מחובר לרשת הדיגיטלית.

7 – סוף לאריזות מפלסטיק. אמרו שלום לאריזות אורגניות מתכלות.

8 – צמצום תופעות הלוואי מתרופות לטיפול בסרטן.

9 – מיפוי DNA מילדות ינחה את הטיפול הרפואי לאורך החיים (אגב, לצד ההזדמנות, צפויות כאן בעיות אתיות מורכבות למערכות הבריאות ובעיקר הביטוח הבריאותי).

10 – ואחרון חביב, התקדמות ניכרת בטלפורטציה קוונטית …

אם הם צודקים, ב- 2025 נהיה יותר בריאים ויותר ירוקים. זו תחזית מאוד הגיונית, השאלה היא רק עד כמה. אגב, תמיד מעניין לבדוק תחזיות כאלו בדיעבד, אז שימו גם לכם תזכורת ביומן ובינתיים ראו פוסט ישן שלי שבחן תחזיות שנתן הסופר המפורסם אסימוב ל- 2014, לפני 50 שנה בדיוק.

2014 עומדת להסתיים, והמדיה מוצפת בסיכומים. בהיבט הקיימות, אהבתי במיוחד את הסיכום בעשר נקודות של Harvard Business School, שמדגיש כמובן את הצד העסקי. הנה תמצית הדברים.

1 – החדשות הרעות: שינויי האקלים זה עכשיו (אינסוף מחקרים ופרסומים חדדו את הצורך לפעול לאלתר כדי להקטין את המחיר שנשלם).

2 – החדשות הטובות: ההתמודדות עם שינויי האקלים הולכת ונהיית זולה יותר ויותר (ותאגידים בינלאומיים מבינים זאת ונרתמים למהלך).

3 – משק האנרגיה בשינוי כיוון (אם כי השינוי איטי מהרצוי) והמודל הכלכלי של תאגידי הנפט מתערער (הם לא התייחסו לסוגיית נפילת מחירי הנפט, שאגב, יש החושבים לכאן ולכאן על השפעת הדברים על קצב השינוי לאנרגיה ירוקה).

4 – הקריאה למס פחמן (מס על פיזור גז חממה, כך שמחיר האנרגיה יכלול את עלות ההתחממות הנגרמת משרפת הדלקים הפחמניים) הולכת ומתעצמת.

5 – התנועה החברתית מתחזקת (עדות שיא הייתה במצעד האזרחי של מאות אלפים בעת כנס האו"ם בניו יורק, שלווה ב- 2600 אירועים ב- 162 מדינות).

6 – אסטרטגיה וחזון החלו לגבור על תכנון קצר טווח (אני לא יודע כמה זה נכון, אבל לפחות ב- Harvard מאמינים בזה …).

7 – יותר שיתוף פעולה בין מתחרים עסקיים לקידום עסקים מקיימים יותר (דוגמה: וולמרט וטרגט שיזמו כנס חוצה תעשייה בנושא קיימות בתעשיית הטיפוח האישי).

8 – המזון שאנחנו מבזבזים (זורקים ללא שימוש) זוכה ליותר תשומת לב.

9 – לחץ אזרחי הצליח לשכנע את קוקה קולה ופפסי להסיר מרכיב בעייתי (והדגש בנקודה הזאת היא על הכוח הגובר לאזרח וחשיבות השקיפות, ולאו דווקא להישג הספציפי).

10 – חברים חדשים במאבק באי-השיוויון החברתי, כמו עסקים שהתנדבו להעלות את שכר המינימום (אבל צריך להודות על האמת, הפער החברתי במדינות רבות ובהן ארה"ב וישראל, רק הולך וגובר).

זהו סיכום מעט אופטימי בעיני, אבל עדיין, אפשר לחוש את השינוי באוויר, באווירה ואף בעשייה. השינוי הוא הכרחי, כך אומרים לנו המדענים, אבל הוא לא היה יוצא לפועל ללא פעולה עניין פעולה דחיפה ולחץ של האזרח הפשוט, אתם ואני. בואו נמשיך כך וביתר שאת ב- 2015 (שמסתיימת בפסגת אקלים מכרעת בפריז – אבל על כך בפעם אחרת).

מחקר חדש של מכון מחקר מאוניברסיטת קולומביה מנתח את הקשיים בהעברת מסר ההתחממות הגלובלית לציבור, ומציע דרכי פעולה לאנשים כמוני שעוסקים בכך (כאן וב- גלובלוג). אני עוד אקרא את המחקר בעיון רב, ובינתיים ממליץ למתעניינים לקרוא ב- Washington Post על שבע הסיבות הפסיכולוגיות שעוצרות אותנו מלפעול מול האיום המתעצם.

חלק מהדברים טריוויאליים – למשל קשה לנו להתחבר לדברים שאינם כאן ועכשיו, ויש לנו יכולת מוגבלת להכיל דאגה (וטוב שכך) – אבל נקודה אחת הפתיעה אותי במיוחד ובה אני מבקש להתמקד בפוסט קצר זה.

הטענה היא שככל שאנשים יותר מלומדים כך הם פחות פתוחים ללמוד מאחרים, וזה כבר מדאיג, ולא רק בהקשר של ההתחממות הגלובלית. הטענה הזאת מבוססת על מחקר שמגיע מאוניברסיטה אחרת בארה"ב, ובחן את הפער ההולך וגדל בין מפלגת התה בארה"ב ואנשי המדע. הממצא הקשה מסוכם בגרף הבא.

מה שניתן לראות הוא שככל שאנשי מפלגת התה הם בעלי חינוך גבוה יותר, כך הם נוטים פחות לקבל את  מה שבקרב אנשי המדע הוא כבר מעל לכל ספק רלבנטי (ההתחממות הגלובלית בעיקרה היא תוצאה של פעילות האדם). במילים אחרות, אנשים בעלי תארים גבוהים הם יותר עקשנים, פחות פתוחים ללמוד מאחרים, ומשוכנעים יותר בצדקתם גם כשהם טועים.

הגרף מראה דברים חשובים נוספים ובפרט, עד כמה האידאולוגיה הבסיסית שלנו משפיעה על כושר השיפוט שלנו. שאלת תרומת האדם להתחממות הגלובלית היא שאלה מדעית טהורה, אבל הרפובליקנים והדמוקרטים חלוקים בה באופן כה קיצוני רק כי משמעות התשובה מאיימת על חלקים מהאידיאולוגיה הרפובליקנית.

על פתיחות וקיבעון … איפה עוד האידיאולוגיה הבסיסית שלנו מעוותת את כושר השיפוט שלנו? מה עוד אנו סתם מתעקשים עוד להבין? חומר למחשבה … 

האם מכוניות ללא נהג זו ההמצאה ב- "ה" הידיעה שתשנה את חיינו? יש החושבים שכן וראו מצגת מפורטת בנושא. אחת הטענות היא שמכוניות ללא נהג הן יותר בטוחות, וסביר שזה יהיה נכון בממוצע. אבל, את מי נעמיד לדין כאשר מכונית ללא נהג תעבור על חוקי התנועה עקב כשל זה או אחר? ומי יקבע מה המכונית צריכה לעשות כאשר ילד מתפרץ לכביש מתחת למרחק העצירה המינימלי והמכונית (המכונית …) צריכה לבחור בין לדרוס אותו לבין עלייה על המדרכה ופגיעה במי יודע מי ומה?

 ואגב, במכונית ללא נהג באנגליה, באיזה צד לא ישב הנהג?

סקר שנערך בקרב 44 מדינות וקרוב ל- 50,000 משתתפים מצא כי האיום הגלובלי המרכזי בעיני הציבור הוא עניין של גאוגרפיה – בעולם המערבי (ארה"ב, אירופה) חוששים במיוחד מאי השוויון והפער בין עשירים לעניים, באסיה מאיכות הסביבה, באפריקה ממגפות (איידס ומחלות נוספות), בדרום אמריקה מנשק גרעיני, ובמזה"ת מסכסוכים על רקע אתני ודתי. גם ההתפלגות הפנימית בישראל מעניינת – בראש (כמו במדינות נוספות באזור) סכסוכים על רקע דתי ואתני עם 30% מהקולות, ונושפים בעורף נשק גרעיני עם 27%, ואי-שוויון חברתי עם 23%. איכות הסביבה זכתה ל- 12% מהקולות (וגם הקול שלי, לו הייתי מצביע), ומגפות רק 8% (הסקר נערך לפני התפרצות מגפת האבולה …).

אני לא יודע האם העולם המערבי חושש במיוחד מאי-השוויון בין העולם המפותח למתפתח, או מהבעיה ההולכת וגוברת של אי-שוויון בקרב בחברה המערבית. בעניין השני, אי-השוויון הפנימי, נתקלתי לאחרונה בנייר עבודה שפרסמו שני כלכלנים. המחקר מראה כי בארה"ב שיעור ההון שנמצא בימי העשירון העליון (והאלפיון העליון במיוחד) נמצא בעלייה ב- 30 השנים האחרונות, ומנגד באופן בלתי נמנע שיעור ההון שנמצא בידי שאר 9 העשירונים נמצא בירידה. יתרה מזאת, נראה כי בעוד שהעשירון העליון התאושש מהמיתון הכלכלי בשלהי העשור הקודם, לא כך פני הדברים עבור שאר 9 העשירונים. ולכן, אי-השוויון הולך וגדל.

סביר להעריך שאצלנו המגמות הכלכליות דומות – אי-שוויון כלכלי וחברתי הולך וגדל, אבל אצלנו הדאגה היא בראש ובראשונה מסכסוכים על רקע אתני ודתי ומחימוש גרעיני (ואיכות הסביבה היא עניין למשוגעים לדבר בלבד). הסיכון שאחד האיומים יתממש אגב, לא יקבע על ידי הפחדים, אלא על ידי המעשים. פחד בלבד עלול להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה – בעיני זה מרכיב משמעותי בליבוי האש בסכסוך הדתי/אתני בו אנו מעורבים, ויש מאוד לקוות שלא נגיע למצב דומה בסוגיית החימוש הגרעיני – אבל חשש שמוביל למדיניות שמצמצמת את האיום הוא בהחלט "חשש מועיל".

הממ, אולי די לדבר על פחדים, ובעצם למה כל כך קל לנו לשתף אחרים בפחדים ובחששות שלנו, אבל אנחנו כל כך רעים בשיתוף אחרים בחלומות שלנו, למשל בחזון לעולם טוב יותר? לקריאה מובחרת בעניין אני ממליץ בחום על המאמר "לחזות עולם בר-קיימא" מאת דונאלה מדווז.

כל הרצאה של פרופ' הנס רוזלינג ב- Ted היא פנינה, וכך גם האחרונה שניתנה בברלין ביוני 2014. ההרצאה היא חלק מפרויקט המאבק בבורות של השבדי החביב הזה, והוא מציג תמונה עגומה על רמת הידע, אבל דווקא תמונה מעודדת על השיפור במדדים כגון מספר הנפגעים מאסונות טבע, או הפער בין בנים לבנות בשנות לימוד, ועוד. לכו וצפו, ותזכו גם להכיר את דור ההמשך – הבן של הפרופ' – שמסביר מדוע הידע שלנו מוטה על ידי החריג והשונה, ומה הארגון שהוא מוביל מנסה לעשות כדי להקטין את מדד הבורות.

אם זמנכם קצר, קפצו לשתי הדקות האחרונות של ההרצאה (דקה 17:00). הרוזלינגים הגדירו כבר בעבר את ה- Air Line, סף רמת הכנסה שמאפשר של 30$ ליום לאיש שמאפשר חיים עשירים יחסית, כולל טיסה לחו"ל לחופשה. ב- 1975 רק 30% מאלו שהיו מעבר ל- Air Line חיו מחוץ לארה"ב ואירופה. כיום זה כבר 50:50, והדומיננטיות המערבית כבר איננה כשהייתה. ומה צופה העתיד? לפי מגמות הצמיחה הנוכחיות ב- 2030 כ- 68% מהצרכנים העשירים בעולם יחיו מחוץ לאירופה וארה"ב, ואני חושב שזה כבר עולם אחר מזה שאנחנו מכירים.

במאמר מעולה בעיני, אל גור מביע אופטימיות זהירה ביחס להתמודדות עם משבר האקלים. הוא פותח את המאמר במגזין Rollingstone בשפע נתונים על הוזלת המחירים של אנרגיות מתחדשות (שמש, רוח). הנתונים מחממים את הלב, וכידוע עדיף לחמם את הלב מאשר את כדור הארץ … בהמשך הכתבה, הוא נוגע בהיבטים רבים נוספים בארה"ב ובעולם, ולצד הצגת הסכנות משינויי האקלים (וחלק מהנזקים הצפויים הם כבר בלתי הפיכים), הוא מציין תהליכים מעודדים נוספים.

בסה"כ מדובר בסקירה עדכנית ומקיפה של שינויי האקלים והתפתחות מקורות האנרגיה (התנאי המרכזי לעצירת שינויי האקלים), כולל התייחסות להיבטים פוליטיים פנימיים בארה"ב ובמעצמות המרכזיות בעולם המתפתח.

סקירה עדכנית מקיפה ואופטימית מהאיש שהביא את "אמת מטרידה" – תודו שזה מעודד!

יש סיכוי הולך וגובר שהשנה הקרובה נשמע הרבה על אל נינו. מה זה בעצם? אל נינו היא תופעת אקלים המתרחשת אחת למספר שנים כתוצאה מהתחממות יתרה של מי מערב האוקיינוס השקט, והיא מתבטאת בעיקר בפחות גשם בעונת המונסון בהודו, למורת רוחם של החקלאים במדינה, ומנגד ביותר גשם בארה"ב, לשמחת החקלאים הסובלים מהבצורת המתמשכת במרבית שטח המדינה. 

אזורים רבים נוספים על פני הכדור יתאפיינו באירועי מזג אוויר קיצוניים – הצפות מחד ובצורות חריפות מאידך – לפרטים קראו בכתבה בנושא באתר ה- Guardian.

מרבית המודלים חוזים אל נינו השנה, אבל עדיין לא ברורה העוצמה. בפרט, האל נינו העוצמתי האחרון ב- 1997-1998 הגיע במקביל לשנה החמה ביותר ברשומות, ואף אחד לא יופתע אם השנה יישבר השיא המפוקפק הזה.  

בפרק האחרון של סדרת המופת Years of Living Dangerously מראיין תומאס פרידמן את הנשיא אובמה, ועיקרי הדברים התפרסמו ב- NY Times. אובמה מפגין בקיאות בנושא כמו גם באתגר. אבל, לדעתי, כשמסתכלים על תקופתו כנשיא הציון שלו עד כה הוא בלתי מספיק – "התלמיד מבין את החומר אך נכשל בהפיכת התאוריה למעשים".

הצעדים שנקט אובמה לצמצום פליטות גזי החממה, כולל ההכרזות האחרונות על תקנות לצמצום הפליטות מתחנות קיימות, הם מעטים ומאוחרים, ואינם מתמודדים עם שורש הבעייה. כך למשל – בראיון מודה אובמה בצורך במס פחמן, מיסוי על שחרור גזי חממה לאטמוספירה, אבל מה הוא עשה בנדון?

אובמה מבין היטב את הקשיים הפוליטיים – "One of the hardest things in politics is getting a democracy to deal with something now where the payoff is long term or the price of inaction is decades away" – אבל מנשיא לא צריך לשמוע תירוצים אלא לראות מעשים.

ואחרי דברי הביקורת שלי צריך לציין בחיוב את נכונותו של אובמה להתראיין לסדרת טלוויזיה בנושא שינויי האקלים ולהתמודד עם השאלות שתומאס פרידמן העלה בפניו. זה חלק יפה בדמוקרטיה האמריקאית.

בראיון אובמה מצטט את הנשיא לינקולן – "With public opinion there’s nothing I cannot do, and without public opinion there’s nothing I can get done" – והמסר ברור: אם הציבור יבין ירצה וילחץ אז הוא גם ישפיע. התנועה הסביבתית היום חזקה מאי פעם, אבל לא מספיק. בואו נמשיך ונחזק אותה בתמיכה הולכת וגוברת מכל קצוות העולם.

בתמונה ניתן לראות את הקריקטורה הזוכה בתחרות בנושא קריקטורות ושינויי האקלים (אין קשר ישיר לראיון).

בתגובה הולמת למאמר עליו ביססתי את הפוסט הקודם שלי – 7 סיבות לפסימיות? – עונה העיתונאי ד"ר Joe Room לכל אחת מ- 7 הנקודות ומציע זווית הסתכלות הפוכה. הנה 7 הנקודות המקוריות ו- 7 הסיבות לאופטימיות.

כי התמהמהנו יותר מדי, מאוחר מכדי לשנות כיוון ולעצור את ההתחממות בפחות מ- 2 מעלות

כי הכדאיות הכלכלית של המענה הנדרש לשינויי האקלים, אנרגיות מתחדשות כאלו ואחרות, הולכת ועולה מיום ליום

כי קולם של הנפגעים ביותר, או ליתר דיוק, הראשונים להיפגע, אינו נשמע בעוצמה הראויה (הכוונה למדינות הנחשלות יחסית בחצי הכדור הדרומי)

כי כולם נפגעים משינויי האקלים (ע"ע סנדי ועלויות התשתיות לאורך החופים ככלל) כולל תושבי הודו וסין שמשקלם (ראה בהמשך) חשוב במיוחד

כי אנחנו לא טובים בהקרבה היום למען עתיד טוב יותר

כי כשצריך אנחנו יודעים להקריב למען העתיד, ע"ע D-Day (יום הפלישה לנורמנדי, לפני 70 שנים) 

כי האפקטים של שינויי האקלים אינם הפיכים בקלות

כי שינויי האקלים הם תהליך רציף ותמיד יהיה נכון לעצור אותו בתהליך אגרסיבי

כי המפלגה הרפובליקנית בארה"ב ירדה מהפסים בהכחשתה את שינויי האקלים (למעשה, אין היום תחום בארה"ב בו המפלגות מקוטבות יותר, וכמובן שזה מעצור לכל שינוי)

כי מהמקום הקיצוני בו המפלגה הרפובליקנית נמצאת היום, האפקט הצפוי הוא חזרה למציאות 

כי שיתוף הפעולה הבינלאומי הנדרש הוא חסר תקדים, וספק אם בכלל אפשרי

כי רואים סימנים הולכים וגוברים של הירתמות סין (נכון להיום היצרנית הגדולה ביותר של גזי חממה) להתמודדות עם הבעיה

כי גאו-הנדסה (טכנולוגיה שלא נועדה לשמור על הסביבה, אלא "לתקן" אותה) היא פתרון למשוגעים

על הנקודה הזו אין מחלוקת …

גם אני סיימתי את הפוסט הקודם שלי בכמה משפטים אופטימיים. עכשיו אני מאמין בהם עוד מעט יותר.

אמש ציינו את מוצאי שבועות במפגש חברים. אמרו לאופטימיסטים לבוא בלבן ולפסימיסטים לבוא בשחור. אני באתי בתכלת בהיר. אחרי שקראתי את הכתבה הזאת שהתפרסמה באתר החדשות vox הצטערתי לרגע שלא באתי בשחור.

הכתבה מסכמת שיחה בין Ezra Klein שהוא עורך ב- vox לבין- Ta-Nehisi Coates ממגזין The Atlantic במהלכה מונה הראשון 7 סיבות לפסימיות בכל הקשור להתמודדותה של אמריקה (ולמעשה של הכוכב כולו) עם שינויי האקלים.

1. כי התמהמהנו יותר מדי, מאוחר מכדי לשנות כיוון ולעצור את ההתחממות בפחות מ- 2 מעלות
2. כי קולם של הנפגעים ביותר, או ליתר דיוק, הראשונים להיפגע, אינו נשמע בעוצמה הראויה (הכוונה למדינות הנחשלות יחסית בחצי הכדור הדרומי)
3. כי אנחנו לא טובים בהקרבה היום למען עתיד טוב יותר
4. כי האפקטים של שינויי האקלים אינם הפיכים בקלות
5. כי המפלגה הרפובליקנית בארה"ב ירדה מהפסים בהכחשתה את שינויי האקלים (למעשה, אין היום תחום בארה"ב בו המפלגות מקוטבות יותר, וכמובן שזה מעצור לכל שינוי)
6. כי שיתוף הפעולה הבינלאומי הנדרש הוא חסר תקדים, וספק אם בכלל אפשרי
7. כי גאו-הנדסה (טכנולוגיה שלא נועדה לשמור על הסביבה, אלא "לתקן" אותה) היא פתרון למשוגעים 

אני מסכים לכל אחת מהנקודות, יש לי עוד כמה להוסיף (כמו למשל הכוח בידי אינטרסנטים ע"ע ברוני הנפט), ועם זאת אני מסרב לקבל את המסקנה. ייאוש אף פעם אינו מוצא מבעיה.

זה לא שאני אופטימי מטבעי … אבל אני חי באמונה שלמה כי עדיין לא מאוחר, וכי מודעות ציבורית גוברת והולכת, יחד עם כוח ההמצאה האנושי, יחזירו את הכדור הזה לתלם. 

ואני בטוח שאתם איתי וביחד נהיה כוח גדול שיביא את השינוי, כי רק לחץ חברתי גובר והולך על מקבלי ההחלטות יביא אותם לשינוי ההכרחי בסדרי העדיפויות והקצאת המשאבים. לו יהי.  

קבלתי עדכון רבעוני על ביצועי קרן הפנסיה שלי כתלות במסלול – כללי, ללא מניות, 50% מניות או "כשר" (מפוקח הלכתית). לא מצאתי את המסלול שאני מחפש – המסלול הירוק, זה שאינו משקיע בתאגידי הפחמן (חברות לחיפוש והפקת דלקים פוסילים).

ברוח יותר ויותר ארגונים בעולם, אני קורא בזאת לקרנות הפנסיה ומנהלי אפיקי השקעות אחרים, לאפשר לנו להשתחרר מהשקעה בחברות שעושות את הונן מדלקים פוסילים, על חשבון דורות העתיד.

אני לא רוצה להשקיע בברוני הפחמן כי הצלחתם תהיה בעוכרינו. כמה אירוני שקרנות הפנסיה שלי ושלך מממנות חברות שדואגות לרווח קצר המועד שלהן ופוגעות באיכות החיים שלנו ושל ילדינו.

אני לא רוצה להשקיע בברוני הפחמן כי כשהעולם ייחס לפחמן את מחירו האמיתי, כולל הנזק הסביבתי, תאגידי הפחמן יתבררו כבועה פיננסית וקרנות הפנסיה שלנו יצטמקו.

אני לא רוצה להשקיע בברוני הפחמן כי השווי של חברות הנפט נמדד היום בהתחשב במרבצים שהם מצאו, בשעה שהמדע אומר בברור שנוכל להפיק רק 1/5 ממה שמצאנו עד כה בהנחה שנרצה לשמור על העולם שלנו כפי שאנו מכירים אותו, לרווחת ילידנו ונכדינו.

אני לא רוצה להשקיע בברוני הפחמן כי כל ההצעות המשמעותיות לעצירת ההתחממות הגלובאלית מצביעות על מעבר ההכרחי לאנרגיה דלת/נטולת פחמן עוד בשנים בהם אני אמור לקבל את תשלומי הפנסיה.

בארה"ב כאמור התנועה להסטת השקעות מדלקים פוסילים תופסת תאוצה, ובעיקר להתרשמותי בארגונים בעלי מודעות חברתית ואנושית כמו כנסיות ואוניברסיטאות. מתי אצלנו? מי תהיה קרן הפנסיה הראשונה שתרים את הכפפה?

באוגוסט הקרוב תתמנה Annie Leonard המדהימה למנכ"לית גרינפיס ארה"ב – שיהיה לה בהצלחה. Annie שסדרת סרטוניה The Story of Stuff צברה עשרות מיליוני צפיות הייתה פעילה בארגון בשנות ה- 80, ועכשיו, כשהיא בת 50, היא חוזרת להנהגתו.

עם מרבית המסרים של גרינפיס אני מסכים (יש לי מחלוקת עמוקה איתם בנושא התנגדותם לאנרגיה גרעינית – אבל לא זה העניין כרגע), אבל תמיד היו לי רגשות מעורבים ביחס לתפיסה האקטיביסטית שלהם – השתלטות על ספינות וכו'. בסופו של דבר – מעבר על החוק הוא מעבר על החוק הוא מעבר על החוק. אבל, בשנים האחרונות התחילו בי ספקות, ואני מקבל יותר בהבנה מחאה אזרחית "על גבול החוק", כאשר זו הדרך היחידה לעורר את ההד הציבורי.

ועדיין – לשאלה הקשה – על הגנת איזה עקרונות אני הייתי מוכן להיעצר אין לי תשובה שאני גאה בה. אני מביט בהערצה על מדען האקלים הנסן שנעצר (בעת שהיה ראש מכון מחקר ב- NASA!) כאשר כבל את עצמו עם אחרים לגדר הבית הלבן, אבל מחאתי מול דברים שכואבים לי לא פחות נגמרת במקרה הטוב במקלדת.

נחזור לגרינפיס ול- Annie. בראיון ל- Guardian היא עונה ש"כן, אני מוכנה להיעצר", אבל מתשובותיה המורטות נראה שהיא מכוונת לדרכים יותר מתונות מתוך כוונה להגיע לציבור רחב. עשרות מיליוני צפיות יש לסרטונים של Annie, וזה הרבה, ועדיין זה מעט, ולגרינפיס כמו שאר התנועות הסביבתית יש עוד הרבה לאן לגדול. יש לי רושם ש- Annie היא האישה הנכונה במקום הנכון בזמן הנכון – שיהיה לה בהצלחה.

בשבוע האחרון הגיעו דיווחים קשים על עשרות הרוגים והרס תשתיות נרחב במדינות הבלקן – סרביה, הרציגובינה, קרואטיה ובוסניה – בעקבות שטפונות בהיקף שלא זכור כמותו. לצערנו, שינויי האקלים יביאו לעלייה בשכיחות של אירועים "נדירים" שכאלו.

מעניין להסתכל על המספרים – בחלק מהמקומות ירדו כ- 100 מ"מ ביומיים ו- 200 מ"מ במשך השבוע השלם. זה לא כל כך הרבה, ובפרט בסופה בארץ בדצמבר האחרון ירדו יותר משקעים, אבל שיטפונות כמעט ולא היו וסה"כ נהרגו 4 אנשים (רק 2 ישירות משיטפון).

אני חושב שזה שם קצת דברים בפרופורציה, במיוחד כשנזכרים בקריאות (הנשכחות) לוועדת חקירה בעקבות הסופה בדצמבר.

מספר מחקרים שהתפרסמו לאחרונה טוענים כי אנטרקטיקה עברה את נקודת האל חזור, והקרחונים שם נמצאים בתהליך הפשרה שאין ביכולתנו לעצור, לפחות בטכנולוגיה הידועה היום. בפעם הקודמת שכמות גזי החממה הייתה במידה הנוכחית הים היה גבוה במספר מטרים, והסיבה שערי החוף שלנו עדיין לא מוצפות היא קצב ההפשרה שמביא לשיהוי בעליית פני הים. אבל אם עברנו את נקודת האל-חזור, יום אחד זה יקרה …

רציתי להפנות אתכם לתצוגה מרשימה של משמעות עליית מי הים ב- 4 מטרים. זוהי תחזית "ממוצעת" ל- 2300, אבל חשוב גם לדעת שדו"ח ה- IPCC לא הצליח להוציא מכלל אפשרות עלייה שכזו עוד במאה הנוכחית (התחזית עומדת על פחות ממטר, אבל התוצאה צוינה כבעלת אמינות מוגבלת). שלא נדע. באתר אליו אני מפנה שימו לב לאופן שבו אפשר להזיז שמאלה וימין את מרכז התמונה כדי לראות ביתר פירוט את ההבדל בין לפני ואחרי. תמונה אחת, או במקרה זה, שתי תמונות, יותר טובות מאלף מילים. 

לפני בערך שלושים שנה, כשמבחינתי ירוק היה רק צבע של מדים, הגיתי רעיון – מכשיר בקרה למעקב ותכנון פעולת דוד המים החמים. גם כדי לחסוך בחשמל, גם כדי ששוב לא יגמרו המים החמים באמצע המקלחת בחורף (בררר) וגם כדי להימנע מחימום יתר הפוגע במערכות הדוד.

לממש את הרעיון לפני 30 שנה היה קשה, ולי אין חוש עסקי, אז הלכתי לאחת מחברות הדוודים והצעתי להם את הרעיון. אמרו שלי שכבר עובדים על זה … (ולא עשו דבר). בטכנולוגיה הנוכחית המימוש הרבה יותר פשוט, והצורך בכלל לא השתנה.

לפני כחמש שנים נפגשתי ביוזמתי עם שכן, מכר, שהוא גם בכיר מאוד בחברת כרומגן. לדבריו – גם הם חשבו על הרעיון אבל לא החליטו לממשו. הסברתי לו על יתרונות נוספים שהוא לא חשב עליהם ולהבנתי בעקבות הפגישה נפל דבר והם יצאו לדרך.

בינתיים התברר שיש מישהו שאחז בפטנט. כרומגן שילמו לו כך וכך ופיתחו את המוצר, היום על המדפים.

ומה יצא לי? שום דבר חומרי. אפילו דוד שמש מתנה לא נתנו לי. ובכל זאת אני מרגיש שתרמתי משהו לעולם ירוק יותר. לפני 30 שנה ירוק היה צבע של מדים, היום ירוק זה עולם ומלואו.

ביל גייטס, הרוטשילד פילנטרופ של המאה ה- 21, והנס רוזלינג, הסטטיסטיקאי השוודי היחיד ומיוחד, מלמדים אותנו כי כיום 83% מילדי העולם מקבלים חיסונים בסיסיים. 83% זה הרבה באופן די מפתיע, ולצד כך שביל גייטס רוצה להביא להעלאת האחוז עוד יותר, יש לראות במספרים עידוד והוכחה לכך שאפשר לתת הזדמנות ותנאים בסיסים לכולם כשרוצים, וזה לא נוגע רק לחיסונים.

אחרי הפסקה עקב המעבר לכתיבה בבלוג של קק"ל globeblog – חושבים עולמי פועלים מקומי, הנה פוסט חדש גם כאן 🙂 והפעם, על התחזית ל- 2014 שנתן סופר המדע בדיוני הנודע אייזק אסימוב בדיוק לפני 50 שנה, בשנה בה נולדתי – 1964. לרגל "היריד העולמי", פרסם אסימוב בניו יורק טיימס מאמר קצר עם תחזיות בשלל נושאים.

בחלק מהנושאים אסימוב היה (כצפוי) אופטימי טכנולוגית – מכוניות מרחפות, מושבות בחלל, מקורות אנרגיה. בחלק אחר הוא מפתיע ברמת הדיוק.

בתחום הרובוטיקה, למרות שהוא חרג מעט, נראה שהוא חזה נכונה את קצב ההתקדמות המוגבל. אנחנו לא מתקדמים כפי שהוא חזה, אבל גם לא רחוקים משם, ואני הייתי מנחש הוא יניח התפתחות גדולה עוד יותר:

Robots will neither be common nor very good in 2014, but they will be in existence … It will be such computers, much  miniaturized, that will serve as the "brains" of robots …  the I.B.M. building at the 2014  World's Fair may have a robot housemaid – large, clumsy, slow-moving but capable of general picking-up, arranging, cleaning and manipulation of various  appliances.

בנוסף, הוא חזה בהצלחה את הטלוויזיה 3D, ואפילו טלפונים חכמים:

Communications will become sight-sound and you will see as well as hear the person you  telephone.  The screen can be used not only to see the people you call but also for studying  documents and photographs and reading passages from books.  Synchronous satellites, hovering in  space will make it possible for you to direct-dial any spot on earth,

עוד נושא בו התחזית שלו מדויקת הוא התחום הדמוגרפי – אוכלוסיית העולם, תוחלת חיים במדינות המפותחות, ועוד. אבל זה לא מפתיע. הדמוגרפיה הוא מדע העתיד המדויק ביותר, ואסימוב זיהה נכונה שכדור הארץ לא יוכל לשאת אנושות הצומחת באותו קצב שאפיין את תחילת המאה ה- 19 לאורך זמן.

לתשומת לב מיוחדת ראויה הפסקה האחרונה שלו – כל אחד מוזמן לשפוט עד כמה היא התגשמה:

… mankind will suffer badly from the disease of boredom, a disease spreading more widely  each year and growing in intensity.  This will have serious mental, emotional and sociological  consequences, and I dare say that psychiatry will be far and away the most important medical  specialty in 2014.  The lucky few who can be involved in creative work of any sort will be the true  elite of mankind, for they alone will do more than serve a machine.

"מה זה ירוק ומייקר לכם את הדירה?" זו הכותרת לידיעה מעצבנת במיוחד מאתר דה מרקר, שעוסקת בהיטל צעיר על רוכשי דירות חדשות שנקרא היטל השטחים הפתוחים. כבר עצם הכותרת מבטאת את עמדת הכתב (והעורך?) לפיה כל מה שמייקר את הדירה הוא בהכרח רע. אני יודע, אף אחד לא אוהב לשלם מיסים, אבל שימור וטיפוח השטחים הציבוריים הפתוחים צריך להיות האינטרס של רוכשי דירות חדשות. על איכות חיים צריך וראוי לשלם. פעם היה היטל סלילה, היום אנחנו מבינים שפארק לא פחות חשוב מכביש.

תחת כותרת המשנה "ערוץ הכנסה נוסף לרשויות" כאילו הרשויות אינן שם בשבילנו, מוסיף הכתב "לדברי עו"ד …,  לרוב מגיע המס לאלפי שקלים לדירה, ואף שמדובר בסכום שגובה הרשות מהיזם, הוא מצדו מגלגל את הסכום אל הרוכשים.". מה הוא מצפה, שהקבלן יממן את הפיתוח הסביבתי מכיסו? ובהמשך, "לדברי …, מאפשר ההיטל לגבות מיליוני שקלים נוספים של מס באופן שעשוי להיות לא מבוקר דיו". כאילו מה חדש, מושחתים תמיד יהיו אז לא נגבה יותר מיסים?

בעיני הכתבה הזאת מבטאת חשיבה צרה ורדודה, של הישראלי היהיר שאכפת לו רק מעצמו, שבטוח שכולם חוץ ממנו מושחתים וגנבים. רק חבל שדה מרקר (והארץ) נתנו לכך במה.

ואם אתם רוצים לאזן, ויש לכם יום פנוי, לכו בשבוע הבא לכנס הבינלאומי הרביעי לבנייה ירוקה ותכנון בר קיימא, 25/11 בקריית שדה התעופה. אני כבר מחכה לראות מה ידווח בדה-מרקר על הכנס הזה.

תחזיות דמוגרפיות הן מהתחזיות המדוייקות ביותר על העתיד. אין הרבה דברים שניתן לומר על ישראל ב- 2059 חוץ מתחזית דמוגרפית, אז הנה היא לפניכם באדיבות כנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה, בחסות המכון הישראלי לדמוקרטיה ופורום קיסריה. הגרף הפשוט מדבר בעד עצמו – זו תהיה ישראל אחרת מכפי שאנחנו מכירים אותה כיום.

דהמרקר כותב על המשמעויות לתעסוקה וצמיחה, ועל חשיבות החינוך. לי נדמה שהמשמעויות רחבות הרבה יותר ובראש ובראשונה עלינו לשנות את מערכת החינוך כך שנדע לחיות טוב יותר ביחד, חילונים דתיים וחרדים, יהודים וערבים.

ב- 2059 אני אהיה (או לא אהיה …) בן 95, אבל לילדים ולנכדים שלי ושלכם זו תהיה עוד שנה שגרתית. אם לא נדאג שהם יוכלו לחיות ולשגשג בישראל, למרות המציאות הדמוגרפית, הם ימצאו דרכם לשאר קצוות תבל, אפילו שאי שם עמוק בלב זה לא מה שאני אתם והם רוצים שיקרה.

רק לאחרונה הלכנו להצביע בבחירות המקומיות – האם לא הייתם רוצים שהתוצאות יהיו כמו בהרצאה נותנת ההשראה ב- TED על מתיחת הפנים שעוברים רחובות ניו יורק? (תודה למאירה על הלינק). עם קצת צבע, כמה כיסאות ושמשיות – הרחובות הוחזרו לאזרחים, ועם קצת תכנון והשקעה – נפתחו בכבישים נתיבים בטוחים לרוכבי האופניים. במקום שאכביר מילים – לכו לראות את ההרצאה, ומיד אחר כך שלחו את הלינק למועמד שבו בחרתם. שיתחילו הנבחרים לעבוד. זו לא בעיה של כסף, אלא של תפיסה ותעוזה. קדימה חולדאי – בוא נתחיל בכיכר דיזינגוף, כיכר אתרים, ואפילו כיכר המדינה. 15 שנים אתה ראש עיר ושום דבר לא השתנה בכיכרות האלו. לך תראה מה עשו לטיימס סקוור בתפוח הגדול. אם אפשר שם אז למה לא פה? ואל תעצור בכיכרות המרכזיות, אלא קח קצת צבע ויוזמה, ותביא התחדשות עירונית גם למרכזים השכונתיים ברחבי בעיר. גרור באוזן את אנשי התחבורה, וסוף כל סוף שנה משהו בתחבורה הציבורית בעיר הפקוקה הזאת. תיסלם על פרוייקט שיתוף האופניים, אבל אין בו די – צריך לדאוג שגם יהיה לנו  היכן לפדל בבטחה. אם אפשר בניו יורק אז למה לא בתל אביב? ואם יש לך יום חופשי השבוע, כבוד ראש העיר, לך לכנס הארצי של איגוד אדריכלי הנוף, שיתקיים ביום חמישי 31/10 בחיפה. יש שם הרצאת אורח על התחדשות הסביבה העירונית בקופנהגן, ותמונה אחת טובה מאלף מילים.

אני אוהב את המאמרים של פרופ' מרינוב במדור הירוק של ynet – מדויקים ובהירים. ראו למשל את המאמר שלו בעקבות הדו"ח האחרון של ה- IPCC. ברם, אני מזדעזע לראות את הטוקבקים, ומתקשה להבין מה מקור האנרגיה השלילית המניעה את כל החכמולוגים היהירים מזלזלים האלו, שיודעים יותר מכולם, שחוץ מאמת דלתם הכול שקר, אינטרס ובדיה. על כל פנים – אני ממליץ ל- ynet לאמץ את החלטת אתר פופולאר סיינס לחסום טוקבקים – עם טוקבקים לא מנהלים דיון מדעי/ענייני. 

הפרק הראשון – מה היה ומה יהיה – בדו"ח החמישי של פאנל המומחים של האו"ם לנושא שינויי האקלים פורסם לאחרונה, ורציתי לחדד ארבע נקודות, שתיים בהם אין כבר ספק, ושתיים בהן אי-הוודאות עדיין משחקת את התפקיד הראשי.

1. וודאות: העולם מתחמם באופן חד משמעי  –

Warming of the climate system is unequivocal

2. וודאות: האחראי המרכזי על ההתחממות הוא האדם –

It is extremely likely that human influence has been the dominant cause of the observed warming since mid-20th century

3. אי-וודאות: יש אי-וודאות רחבה ומשמעותית בהערכה לעלייה בטמפרטורה הממוצעת במאה הנוכחית – מעלייה זניחה של 0.3 מעלה ועד קטסטרופה של 4.8 מעלות. לאי-הוודאות שני גורמים מרכזיים – אי-וודאות במודלים (שהולכת ומצטמצמת עם השנים ככל שהמודלים משתפרים) ואי-וודאות בתרחיש (בעיקר היקף פליטות גזי חממה). בידנו לשפר את המודלים, ובידנו בעיקר לפעול לאלתר ביתר שאת לצמצום הפליטות.

Increase of global mean surface temperatures for 2081–2100 relative to 1986–2005 is projected to likely be in the ranges derived from the concentration driven CMIP5 model simulations, that is, 0.3°C to 1.7°C (RCP2.6), 1.1°C to 2.6°C (RCP4.5), 1.4°C to 3.1°C (RCP6.0), 2.6°C to 4.8°C (RCP8.5)… Warming will continue beyond 2100 under all RCP scenarios except RCP2.6

4. אי-וודאות: יש אי וודאות משמעותית בנושא הצפי לעליית מי הים. הדו"ח מציג את העלייה הצפויה בתרחישים השונים (מ- 26 ועד 98 ס"מ עד 2010) אבל מיד מסתייג, מתאר תרחישים קיצוניים יותר (למשל קריסה של קרחון יבשתי באנטרקטיקה), ומציין שחסר ידע כדי לקבוע את הסיכוי שתרחישים אלו יתממשו. יחד עם הזאת, אין ביטחון שניתן לפסול את האפשרויות האלו. לקריאה ראו עמוד 18 ב"תקציר למקבלי החלטות".

כשוודאי שהעולם מתחמם, כשוודאי שגזי החממה הנפלטים עקב פעילות האדם הם הגורם המרכזי להתחממות, וכשאנו מבינים את הסיכון (עיין ערך עליית מי הים), נכון שלא נתעלם מאי-הוודאות ונתכונן לאפשרויות הקשות יותר (ולא ל"ממוצע"). ולכן, בראש ובראשונה עלינו לצמצם את פליטות גזי החממה בהתאם לתרחיש המכונה RCP2.6! ובמקביל עלינו להעמיק את המחקר כדי שנוכל לדעת עד כמה תרחישים חמורים במיוחד הם סבירים ודורשים היערכות תשתיתית מקדימה. 

.

UNEP, סוכנות האו"ם להגנת הסביבה,  מדווחת במגזין החודשי שלה על צמצום שטח הקרחונים בדרום אמריקה. הקרחונים בדרום אמריקה פרוסים לאורכה, מצפון לדרום, בצד המערבי של היבשת, והנפח שלהם הולך ומצטמצם בקצב חסר תקדים בעשרות השנים האחרונות, כתוצאה מההתחממות הגלובאלית. הדו"ח מתמקד בקרחונים הטרופים, מרביתם ב- פרו, ומונה את ההשפעות השליליות לאספקת מי שתיה בדגש לעונה היבשה, לזרימה בנהרות ולמערכות אנרגיה הידרואלקטריות, למגוון הביולוגי עקב פגיעה במערכות ייחודיות מקומיות, ועוד.

אם רציתם לראות קרחונים בפרו – כדאי שתזדרזו ותיסעו לטייל שם בהקדם. בתמונה הזאת רואים את ההבדל בקרחונים ב- פרו – 1987 לעומת 2012. מה שעוד רואים זה את ההבדל באיכות הצילום. אם רק נדע להפנות את הטכנולוגיה האנושית לכיוונים הנכונים אני בטוח שנוכל לשמור על הקרחונים, ועל המערכות שנשענות עליהם.

סיפור אחד קטן משך את תשומת ליבי. (ראו  Box 2 במאמר וגם לינק).  בשנת 1941 נפל חלק מקרחון לאגם Palcacocha ויצר גל שהביא למותם של מעל 5000 איש בעיר Huaraz, כ- 20 ק"מ במורד הנחל.  תכולת האגם ב- 1941 הייתה כ- 12 מיליון קוב, בשנים שלאחר מכן הוא הצטמצם מאוד וכמעט נעלם, אך בעשרות השנים האחרונות עקב הפשרת הקרחונים הוא הולך וגדל – 17 מיליון קוב ב- 2009 ובמגמת עלייה. כתוצאה מכך הסיכון על תושבי Huaraz בעלייה, וחשוב לציין שכיום גרים בעיירה כ- 120 אלף איש. גל המים והבוץ והעצים והסלעים יגיע לעיר תוך עשרים וקצת דקות – לא מספיק זמן כדי להתפנות – אללה ירחמו על מי שיהיה שם בשיטפון. ניתן להקטין את הסיכון על ידי פעילות הנדסית מונעת, אך ספק בעיני אם התקציבים הנדרשים יגיעו בזמן.

Annie Leonard היוצרת העומדת מאחורי סדרת הסרטונים המעולה Story of Stuff בוחנת במאמר למגזין Yes את תרבות הצריכה ותפקיד האזרח באמצעות מחזור החיים של חולצת טריקו פשוטה. בפיסת בד אחת מקופלת הטרגדיה של אי השיוויון בעולם, העבדות המודרנית שהעולם "המפותח" כופה על העולם "המתפתח" בכלים שונים, ובהם אימפריאליזם כלכלי וסובסידיות חקלאיות, שרק מנציחות רעב ועוני.

הנה לינק למאמר המלא, ותזכורת לסרטון שפתח את הסדרה.

הסיפור שעומד מאחורי המאמר של אנני מתחיל בביקור שערכה במפעל חולצות T של חברת דיסני בהאיטי, במסגרתו ראתה נשים עובדות בתנאים מחפירים במשכורות מתחת למינימום, עבור מנכ"ל שמרוויח 100 אלף דולר לשעה בממוצע. כשניסתה לברר מדוע הנשים אינן חוזרות לקהיליות הכפריות מהן היגרו לערים, התשובה הייתה שמזון קואופרטיבי ייתר את החוות הפרטיות. האיטי הפכה ליבואנית מזון, ואתם יכולים לשער את האסון כאשר מחירי המזון האמירו כמה שנים מאוחר יותר, עקב שינויים גלובליים כגון מחירי הנפט, בצורות ועוד.

האיטי לא הייתה חזקה מלכתחילה – עוד אחד מאיי העבדים שייצר האימפריאליזם האירופאי, ועכשיו האימפריאליזם הכלכלי מכה שנית. מה הפלא שהמדינה הייתה כל כך חלשה כשהיכה בה גם הטבע, ברעידת האדמה ב- 2010 הזכורה כל כך לרעה. רעידות אדמה אנחנו לא יכולים למנוע, אבל בראייה ארוכת טווח הרעידה הייתה האסון הקטן של תושבי האי, ועל האסון הגדול אנחנו במו ידנו ארנקנו ופתק ההצבעה שלנו בקלפי אחראים. 

אני מסכים עם המסר המרכזי של אנני – זה שנקנה פחות חולצות T או נקפיד על חולצות שיוצרו בסטנדרט קיימות זה או אחר, אמנם חשוב אך לא יביא את השינוי.  לא מספיק להיות צרכנים מודעים יותר, וצריך גם ואולי בעיקר להיות אזרחים טובים יותר, אזרחים שמצביעים בקלפי למי שאכפת לו מהאסון שהקפיטליזם והגלובליזציה המיטו על המוחלשים, בחצר האחורית שלנו, ובעולם כולו.    

לאחרונה נשמע קולם של מורי ההיסטוריה כנגד הכוונה לבטל את בחינת הבגרות במקצוע, וכמה שהם צודקים. יתרה מזאת, אני מבקש לקחת את הדברים צעד אחד קדימה, ומציע לבטל את כל בחינות הבגרות למעט זו בהיסטוריה. מספיקה בעיני בחינת בגרות אחת בהיסטוריה כדי להכריז על אדם כבוגר ובעל דעת, ובתנאי שהבחינה תתבסס על היצירה המדהימה של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות".

תקופה ארוכה זכה הספר לשבחי המבקרים והציבור ואני התעלמתי, שהרי את "רובים, חיידקים ופלדה" כבר קראתי, ומה עוד ניתן לספר לי על התהליכים שעיצבו את ההיסטוריה של המין האנושי? אז אני מודה שטעיתי – "קיצור תולדות האנושות" פתח את עיני פעם אחר פעם. סיימתי לקרוא אותו היום, ואני מתכוון להתחיל לקרוא אותו מחדש מחר.

כל מי שכבר קרא את הספר מבין איזה בורים אנחנו יוצאים ממערכת החינוך שלנו, וגם כמה קל יכול להיות לשנות את זה – נדרש רק לתקן את תכנית הלימודים בהיסטוריה כמו גם בכלכלה, תיאולוגיה, מדע וחברה …, אבל לפחות התשתית לספר הלימוד כבר הונחה בפנינו. בשפה בהירה, מנומקת, מגובה במידה נאותה בנתונים, מסביר לנו יובל כיצד בני האדם הפכו מעוד חיה באמצע שרשרת המזון לשליטי כדור הארץ, ולאן זה יכול להוביל אותנו.

נושא הקיימות לא מקבל משקל מיוחד בניתוח, אבל מרחף מכל עבר – "עולמנו הכחול והירוק הופך במהירות למזבלה עירונית" הוא כותב, ופעם אחר פעם הוא נותן דוגמאות כיצד המין האנושי שינה את פני החיים על כדור הארץ, החל מההשמדה של מיני אדם אחרים, דרך רצח עם אכזרי שליווה כמעט כל מסע גילוי אימפריאליסטי, וכלה בפגיעה במגוון הביולוגי.

הניתוח ההיסטורי שלו מראה שאנו בדרך ל"אימפריה גלובאלית" אחת, ולדעתו היא תהיה בצבע ירוק, כדי להתמודד עם אתגר ההתחממות הגלובאלית ועוד. בעיני זו תחזית אופטימית, ופרט השאלה היא האם זה יקרה מספיק מהר. כאן אני עוד יותר בספק.

מקסיקו סיטי הוא כרך של 20 מיליון איש, שנבנה על איים אמיתיים ומלאכותיים על אגם/נהר שלימים יובש בכדי לשרת את התרחבות הכרך. העיר צורכת מים באופן לא מקיים מהאקוויפר מעליו היא בנויה, וכתוצאה מכך חלקים מהעיר שקעו עשרה (10!) מטרים במאה השנים האחרונות. מבנים רבים נוטים והתשתיות סדוקות. בין השאר תשתיות מים כושלות מביאות לכך שהעיר מאבדת כ- 40% מהמים שהיא שואבת עקב דליפות. הלחץ על האקויפר גדל עקב שאיבת היתר, אך לפחות יש לקוות שהמים הדולפים חוזרים לאקויפר …

השקיעה לא תעצר מעצמה, להפך, הקצב הולך וגבר לאור ההשפעה המתרחבת של העיר על הסביבה, ורעידת אדמה אחת טובה יכולה לפרק את העיר הנוטה והסדוקה לפרקים.

מקסיקו סיטי איננה העיר היחידה השוקעת. שילוב של עליית מי הים, בנייה מסיבית וצריכת מים בלתי מקיימת ממאגרים תת קרקעים, מביאה לכך שערים רבות ברחבי העולם הולכות ושוקעות – הנה מאמר קצר על 7 המובילות (בראש כמובן מקסיקו סיטי).

זהו אחד המחירים שאנו עומדים לשלם על התפוצצות האוכלוסין במאה ה- 20 (פי 7 לערך!) והעלייה ברמת החיים. עלייה לצורך ירידה. הים עולה והערים יורדות. מספר התושבים במקסיקו סיטי עולה והעיר שוקעת. לא צריך להיות מומחה גדול בחברה, גיאולוגיה וקיימות, כדי להבין שבאחד הימים המשוואה הזאת תישבר.