מס פחמן

בהרבה מקומות בעולם תעשיית הפחמן, התעשייה שלוקחת נפט טבעי ופחם טבעי וגז טבעי,  שורפת אותם, מספקת לנו אנרגיה וכדרך אגב מפזרת גזי חממה ומחממת את כדור הארץ, עדיין מסובסדת בסכומי עתק, ובוודאי שהמחיר לצרכן אינו מתייחס לנזקים הסביבתיים, לא לזיהום האוויר קל וחומר לא לנזקים האדירים שההתחממות הגלובאלית הביאה, מביאה ובעיקר עוד תביא, לאנושות.

אז מה עושים? קובעים מחיר ריאלי לפחמן. איך בדיוק מביאים את מדינות העולם להסכים על מנגנון כזה הוא דיון ארוך ונפרד (דעתי בעניין פשוטה – מספיק שנשיאי ארה"ב ונסין יגלו מנהיגות וישתפו פעולה בנקודה הזאת, ולכל האחרים לא תהיה ברירה), והפעם רציתי להפנות אתכם למאמר המשווה בין שתי שיטות אפשריות – cap and trade ומס צריכה (או בניסוח של ג' הנסן – fee and dividend).

energy

בעיני שתי השיטות אפשריות. cap and trade הוא מנגנון המיושם חלקית בעקבות הסכם קיוטו. על פי שיטה זאת, מכסות פחמן מאושרות מחולקות למדינות, וכל מי שמפזר יותר גזי חממה נדרש לקנות זכויות שכאלו מצמצום פליטת גזי חממה במדינות אחרות. מנגנון שכזה יכול להשיג את מטרתו רק אם ישתתפו בו צרכני הפחמן הכבדים (זה לא המצב היום) וה- cap, מגבלת הצריכה, תרד בהדרגה (ורצוי במהירות) – גם זה לא קורה היום.

מס ישיר על צריכת פחמן דורש גם הוא הסכמה בינלאומית רחבה (על הצורך בשיתוף פעולה של נשיאי ארה"ב וסין כבר כתבתי?) והוא יהיה אפקטיבי רק אם עליית המחיר תהיה משמעותית (ובין השאר תקל על הכניסה של אנרגיות מתחדשות). יש הטוענים כי במקרה זה מי ששוב יפגע יהיו השכבות החלשות, וכאן בא הרעיון המעניין של הנסן, המציע לחלק את המס הנגבה לאזרחים כ- dividend (וגם כאן אני מניח שיש היבט בינלאומי שצריך להסדיר).

כך או אחרת, בינתיים הסובסידיות ממשיכות, ברוני הפחמן חוגגים,  ומקבלי ההחלטות רק מדברים ומדברים. 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s