Posts Tagged אסיה

Earth Overshoot Day

Earth Overshoot Day הוא היום בשנה בו כלל האנשים צרכו יחדיו את כמות המשאבים המתחדשים של כוכב האדם (כדור הארץ) בשנה. בחישוב המועד המדויק של היום המוגדר הזה, יש הנחות רבות לגבי משאבי כוכב האדם מחד, וטביעת הרגל האקולוגית של כל איש ואישה מאידך. אבל החישוב המדויק אינו העיקר, אלא המגמה.

כפי שניתן לראות בגרף הרצ"ב – ב- 50 השנה האחרונות (ולמעשה לראשונה בהיסטוריה של האנושות) אנחנו מסיימים כל שנה בגרעון, והמגמה היא ש- Earth Overshoot Day קורה מוקדם יותר ויותר, כלומר הגרעון הולך ומעמיק. אבל, שימו לב למגמה המעניינת  – שינוי מועט בלבד במועד בו האנושות נכנסת ל- Overdraft לאורך העשור האחרון.

המשאבים המתחדשים של כוכב האדם לא השתנו בעשור האחרון, ומכאן שגם החתימה האקולוגית של האנושות כמעט ולא השתנתה. החתימה האקולוגית של האנושות היא מכפלה של גודל האוכלוסייה בחתימה הממוצעת לאיש. כיוון שאוכלוסיית האנושות גדלה בעשור האחרון, ניתן להסיק כי החתימה האקולוגית לאיש ירדה בממוצע. למה זה קרה? להערכתי משילוב של מספר דברים – "התייעלות אקולוגית", למשל הרחבת השימוש באנרגיות מתחדשות, ומגמות דמוגרפיות – אוכלוסיית העולם המפותח (בו החתימה האקולוגית מעל הממוצע) במגמת ירידה.

הדיון הזה חשוב כי העולם צמח והתפתח ואיכות החיים של מרבית תושבי כוכב האדם עלתה בעשור האחרון, ויחד עם זאת הצלחנו לא להגדיל את החתימה האקולוגית המשולבת. במבט קדימה, האם אנחנו יכולים להמשיך ולצמוח מבלי להגדיל את החתימה האקולוגית שלנו? או שמא מגמת השינוי שניתן לראות מ- 2015 מצביעה על המשך מגמת העליה בחתימה (והקדמת מועד ה- Overshoot Day)? התשובה נמצאת בעולם המתפתח והיכן שמרבית אוכלוסיית כוכב האדם נמצאת ומתרבה – מזרח אסיה ואפריקה.

ה- Earth Overshoot Day הוא אחד לאנושות כולה כיחידה אחת, אבל למרבית המדינות יש גם את היום שלהן – ארה"ב 15/3, סין 15/6, ברזיל 19/7, מצרים 6/11 ועוד. לעומת זאת, הודו וכמה מדינות אפריקה עתירות אוכלוסין לא מופיעות על הגרף – הן לא נכנסות ל- Overdraft כלל ולא יכולות ל"חגוג" את ה- Earth Overshoot Day הפרטי שלהן.

מעניין לראות כי צריכת המשאבים בסין היא מעל הממוצע העולמי (ה- Earth Oversoot Day של סין קורה לפני היום הגלובלי). כידוע, פערי איכות החיים בין סין לעולם המפותח (ארה"ב למשל) הצטמצמו מאוד בעשרות השנים האחרונות, ואת המחיר אנחנו רואים כאן. בעתיד סביר שרמת החיים בסין תמשיך ותעלה ותחתור לכיוון רמת החיים בעולם המפותח. לעתיד כוכב האדם חשוב מאוד שזה לא יעשה תוך צריכת משאבים מוגברת – מאוד לא רצוי שה- Earth Overshoot Day של סין יגיע לזה של ארה"ב, אלא להיפך (כלומר, שזה של ארה"ב יגיע לזה של סין), והאתגר הוא כיצד לעשות כן תוך עלייה ברמת החיים גם בארה"ב וגם בסין.

האתגר הרחב יותר נוגע להודו ולמדינות אפריקה רבות ומתרבות האוכלוסין. כיצד עוזרים לתושבי מדינות אלו להעלות את רמת החיים מבלי להביא את צריכת המשאבים הגלובלית לרמות לא מקיימות בעליל? אם תשאלו אותי, זה האתגר החשוב ביותר של האנושות במאה ה- 21.

 

מודעות פרסומת

להגיב

אל נינו

יש סיכוי הולך וגובר שהשנה הקרובה נשמע הרבה על אל נינו. מה זה בעצם? אל נינו היא תופעת אקלים המתרחשת אחת למספר שנים כתוצאה מהתחממות יתרה של מי מערב האוקיינוס השקט, והיא מתבטאת בעיקר בפחות גשם בעונת המונסון בהודו, למורת רוחם של החקלאים במדינה, ומנגד ביותר גשם בארה"ב, לשמחת החקלאים הסובלים מהבצורת המתמשכת במרבית שטח המדינה. 

אזורים רבים נוספים על פני הכדור יתאפיינו באירועי מזג אוויר קיצוניים – הצפות מחד ובצורות חריפות מאידך – לפרטים קראו בכתבה בנושא באתר ה- Guardian.

el nino

 

מרבית המודלים חוזים אל נינו השנה, אבל עדיין לא ברורה העוצמה. בפרט, האל נינו העוצמתי האחרון ב- 1997-1998 הגיע במקביל לשנה החמה ביותר ברשומות, ואף אחד לא יופתע אם השנה יישבר השיא המפוקפק הזה.  

להגיב

אינפוגרף מעולה של הבנק העולמי

כנסו לקישור, אל תגידו לא ידעתי, לא שמעתי, לא הבנתי. בהצגה ממוקדת ובהירה הבנק הלאומי מצייר את הצפוי על פני חלקים מכדור הארץ בעשרות השנים הקרובות כפועל יוצא מההתחממות הגלובאלית. 

מעניין לראות שהם לא מדברים על הצפוי בארה"ב או באירופה. גם שם יהיה חם ושונה, אבל אין ספק שהמשמעות לאזורים נכשלים באפריקה ובאסיה כפולה ומכופלת, ונכון שבאזורים אלו הבנק הלאומי ישקיע את מאמצי התמיכה שלו. השאלה היא כמה מה שקורה בעולם השלישי כואב למקבלי ההחלטות בארה"ב ובסין, שחורצים את עתיד כדור הארץ. כל מה שהבנק הלאומי יעשה זה נחמד, אבל רק שיתוף פעולה כנה ואמיץ בין שתי מעצמות העל יוכל להביא לעצירת ההתחממות הגלובאלית בגבולות הסביר.

מה כבר צריך לעשות כבר ידוע ומופיע באינפוגרף: לקבוע מחיר ריאלי לשריפת פחמן ולבטל סובסידיות לדלקים פוסילים, להתאים את החקלאות לשינויים הבלתי נמנעים בתנאי הגידול, לבנות ערים בצורה חכמה וחסינה יותר, ולעודד התייעלות אנרגטית. 

להגיב

האוורסט הולך ונמס

מחקר חדש מציג כי קרחוני ההימאליה הולכים ונסוגים בקצב הולך וגובר – שטח הפנים שלהם ירד ב- 0.12% לשנה באמצע המאה הקודמת, והירידה האיצה ל- 0.7% לשנה בשנים האחרונות. כתוצאה – קו השלג הולך ונהיה גבוה יותר – 3.6 מ' לשנה בממוצע. והסיבות – הטמפרטורה המקומית בעלייה, והיקף המשקעים בירידה (אך יש עלייה באירועי קיצון – נשמע מוכר?). המחקר מתמקד בתצפיות ואין בו תחזיות. בעבר נטען כי ב- 2035 לא ישארו קרחונים בהימאליה אך התברר כי אלו לא תחזיות מבוססות. חשיבות התחזית עצומה – ההפשרה העונתית של קרחוני ההימאליה היא מקור מים ראשי למאות מיליונים של אנשים בדרום מזרח אסיה. 2035 זו אולי הערכה מוקדמת מדי, אבל בקצב הזה אין ספק  לאן פנינו מועדות.

pr_2013-20-hi-res

להגיב

When the Rivers Run dry

לקוראים באנגלית הרשו לי להמליץ בחום על הספר When the Rivers Run Dry מאת העיתונאי והסופר לענייני סביבה ומדע Fred Pearce.

הספר מתאר את אחד המפעלים ההנדסיים הגדולים ביותר של המאה ה- 20 – ייבוש הנהרות. המטרה הייתה חיובית ביותר – סכרי ענק הוקמו על נהרות במטרה לייצר חשמל ירוק הידרו-אלקטרי ולפתח מערכות השקייה, ואת התוצאות אכן גם רואים בפיתוח בשטח. אלא תכנון שאינו בר קיימא, לצד עלייה בביקושים (עקב גידול האוכלוסין) הביא אותנו על סף משבר – מפלס מי התהום הולך ויורד, השדות ספוגי מלח, והדלתאות אינן מקבלות את מנות הסחף המזין לו היו רגילות.

בכתיבה קולחת מטייל הספר בין יבשות ונהרות העולם, ונע בין הנגיעה לחיי הפרט והמשמעויות המערכתיות. כתב עדות מדהים, שניפץ בעיני כמה וכמה מיתוסים. כך למשל, מסתבר שסכרי הענק שהוקמו כדי למשטר את השטפונות ולייצר חשמל הביאו בסופו של דבר לשטפונות יותר חמורים (בין השאר עקב שמירת הסכרים ברמה גבוהה מדי) ולאיבוד מיים רב להתאיידות (כך למשל, סכן אסואן במצריים מביא לאיוד 1/3-1/4 מהמים המגיעים אליו!).

במקומות רבים בעולם, בארות מתייבשות ואפילו המשאבות המתקדמות כבר אינן מספיקות, והתושבים מקבלים מיים במיכליות מסכר במעלה הנהר, אותו סכר שבגללו התייבשו הבארות …

חומר למחשבה קבלתי גם ביחס לרעיונות שיצאו מארצנו לייעול ההשקייה לחקלאות. מסתבר, שעודפי ההשקייה כיום מוצאים את דרכם חזרה לנהרות (או למאגרי מי התהום), ולכן ייעול ההשקייה במערכות טפטוף עלול להיות בעייתי, כאשר לצד מערכות הטפטוף גדלים שטחי החקלאות. למעשה, יש כאן העברה של מים מצרכנים במורד הזרם לחקלאות במעלה הזרם.

בנוסף, כמה שזה מפתיע, יש כמה וכמה מערכות אקולוגיות ואנושיות שצריכות שטפונות קטנים מעת לעת להשקיית השדות, מילוי בריכות טבעיות לדגים וכו'.

במקרים רבים אפוא, סכר במעלה הזרם הוא  בשורה רעה במורד הזרם, וכאשר המעלה והמורד אינם שייכים לאותה מדינה אתם כבר יכולים לנחש איזה מתח זה יכול לעורר.

ישראל מוזכרת בספר פעמים רבות, ולא בגלל "נהרותיה"… בצד החיובי, ישראל בעבר ההסטורי, ובחלק מההיבטים גם בהווה, היא מופת לניצול מקורות המים, והכותב יודע לתאר את ההישגים השונים. מנגד, פרק נרחב מוקדש לסוגיית המים בהקשר הסכסוך האזורי, וההשוואה של תושב השטחים שהמעיין שלו התייבש (עקב ירידת מפלס מי התהום) לדשאים בהתנחלויות הסמוכות לא תשאיר אף אחד אדיש. 

יותר ויותר נהרות כבר לא מגיעים לים, וודאי לא בעוצמות העבר, ופרק נרחב בספר מוקדש לאסון האקולוגי הגדול ביותר של המאה ה- 20 – ייבוש ימת אראל. אגב, האם ידעתם שאסון הטבע הגדול ביותר בעולם היה הצפות בסין ב- 1931 עקב עליית הנהר הצהוב על גדותיו? מיליון עד ארבע מיליון אנשים נהרגו באסון זה. וחמור יותר, לאחר שתקראו את הספר תבינו שהתערבות האדם בזרימת הנהר רק מגדילה את הסיכוי שאסון זה יחזור על עצמו.

Comments (2)

הפנים והקולות של משבר האקלים

קייץ 2011 חם לי במיוחד, כמעט בלתי נסבל. זה לא כתוצאה משינויי האקלים, כי ברמה המיקרו ההתחממות איננה משמעותית בסביבת החיים שלי. כנראה שההתמכרות למזגנים עושה את שלה … אי אפשר בלעדיהם, מעיק וחונק איתם.

במקומות אחרים בעולם המצב אחר, והראשונים להרגיש את השינויים אלו קהילות קטנות שאורח החיים שלהם התעצב בהתאם לתנאים הסביבתיים המקומיים.  אם אתם מזדמנים לוושינגטון, ממליץ לכם לבקר בתערוכה Conversations with the Earth: Indigenous Voices on Climate Change” continues at the National Museum of the American Indian (part of the Smithsonian)".

בתערוכה מוצגים תמונות וקטעי ווידאו המתעדים כיצד שינויי האקלים משפיעים על קהילות שונות בכל רחבי הגלובוס. אני לא הזדמנתי לשם, אבל בקרתי באתר של התערוכה, שם ניתן לצפות בחלק מהחומרים. האתר מעט כבד, אבל הסרטים יפהפיים וכל חובב טבע ותרבות עולם יימצא בהם עניין.

 

להגיב

האיים המלדיביים

האיים המלדיביים רואים את שינויי האקלים בדאגה רבה, ונערכים. אין להם ברירה – רבים מכ- 200 האיים המאויישים נמצאים בגובה ממוצע של פחות ממטר אחד מעל פני הים. וזו לא הבעיה היחידה – מקורות ההכנסה המרכזיים באיים הם דייג ותיירות, בעיקר בזכות ריף האלמוגים. אלא ששינויי האקלים פוגעים בדגה, וריף האלמוגים הולך ונהרס עם עליית חומציות האוקיינוסים.

על תכנית ההסתגלות לשינויים קראתי ב- ClimatePrep.org מבית WWF, אתר המרכז עדכונים על מאמצים להסתגלות ברחבי העולם. אתם מכירים את הסיסמה – mitigation או "צמצום פליטות" מיועד למנוע את הבלתי ניתן לניהול, ואילו הסתגלות, adaptation, מיועד לנהל את הבלתי ניתן למניעה. mitigation תלוי בעיקר במעשיהם של הפולטות העיקריות – ארה"ס וסין, ואילו adaptation נכון ונדרש בכל העולם.

נחזור לאיים המלדיביים. תכנית ההסתגלות באיים כוללת הערכות לשינויים במיקום האוכלוסייה, בעדיפות ל- safe islands, אבל נשקלת גם העתקה להודו ואוסטרליה, הגנה על תשתיות באיים המרכזיים, ופרוייקטים שונים להתאמת התיירות ומשק הדייג למציאות המשתנה.

אין הרבה מקומות בעולם בהם השפעת משבר האקלים בהירה כמו באיים המלדיביים, אבל שלא נתבלבל – השינויים באיים בלתי נמנעים (הים ימשיך ויעלה בעשרות ס"מ גם אם נעצור דום את פליטת גזי החממה), אבל אם העולם לא יתעשת, מה שעובר על האיים הוא רק קדימון לפגיעה באיים, ערי חוף ודלתאות, לכל אורך ורוחב הגלובוס.

להגיב

Older Posts »
%d בלוגרים אהבו את זה: