Posts Tagged אפריקה

אינפוגרף מעולה של הבנק העולמי

כנסו לקישור, אל תגידו לא ידעתי, לא שמעתי, לא הבנתי. בהצגה ממוקדת ובהירה הבנק הלאומי מצייר את הצפוי על פני חלקים מכדור הארץ בעשרות השנים הקרובות כפועל יוצא מההתחממות הגלובאלית. 

מעניין לראות שהם לא מדברים על הצפוי בארה"ב או באירופה. גם שם יהיה חם ושונה, אבל אין ספק שהמשמעות לאזורים נכשלים באפריקה ובאסיה כפולה ומכופלת, ונכון שבאזורים אלו הבנק הלאומי ישקיע את מאמצי התמיכה שלו. השאלה היא כמה מה שקורה בעולם השלישי כואב למקבלי ההחלטות בארה"ב ובסין, שחורצים את עתיד כדור הארץ. כל מה שהבנק הלאומי יעשה זה נחמד, אבל רק שיתוף פעולה כנה ואמיץ בין שתי מעצמות העל יוכל להביא לעצירת ההתחממות הגלובאלית בגבולות הסביר.

מה כבר צריך לעשות כבר ידוע ומופיע באינפוגרף: לקבוע מחיר ריאלי לשריפת פחמן ולבטל סובסידיות לדלקים פוסילים, להתאים את החקלאות לשינויים הבלתי נמנעים בתנאי הגידול, לבנות ערים בצורה חכמה וחסינה יותר, ולעודד התייעלות אנרגטית. 

מודעות פרסומת

להגיב

אנרגיה מקיימת בניגריה

הסניף הניגרי של המרכז לחקר אנרגיה, סביבה ופיתוח בניגריה (ICEED) פרסם דו"ח על עניי אנרגיה במדינה. תזכרו לרגע שאנחנו במאה ה- 21, התרווחו בכיסאותכם, הסכיתו ושמעו את הנתונים הבאים.

בניגריה היו ב- 2010 כ- 163 מיליון תושבים, מהם 69% מוגדרים עניים. זאת לעומת 65 מיליון תושבים ב- 1980 מהם רק 27% עניים.

ב- 2010, רק כ- 40% מהתושבים נהנים מחיבור לרשת החשמל, וכ- 72% מהאוכלוסייה תלויה בעץ לבישול, וזאת למרות שניגריה היא יצואנית גז ונפט מהגדולות בעולם. האמת היא שלא ניגריה היא היצואנית בסיפור הזה, ואזרחיה הם האחרונים להנות מאוצרות הטבע של המדינה – חברות בינלאומיות השתלטו על נכסי המדינה והן שגוזרות את הקופון. עוד תוצר לוואי מחליא של ברוני הנפט והגז (ושל השחיתות השלטונית באפריקה).

חימום בתנור עצים מסורתי איננו יעיל אנרגטית, ואיננו מקיים. באזורים הכפריים הפגיעה בסביבה ניכרת והמחסור במקורות הוא רק עניין של זמן, ובאזורים העירוניים ההוצאה המשפחתית הכבדה על רכש עצים פוגעת ביכולת הקיום וההתפתחות של המשפחה. בנוסף, עשן השריפה הוא גורם המוות השלישי בגודלו בניגריה, אחרי איידס ומלריה, ולא נשכח את ההשלכה של גזי החממה, תוצרי השריפה, על התחממות כדור הארץ.

דלות האנרגיה בניגריה איננה בלתי נמנעת. הדו"ח מביא דוגמאות רבות מהעולם בהם מדיניות נכונה והשקעה סבירה הביאו לשינוי ניכר תוך זמן קצר באחוז החדירה של חשמל והפסקת השימוש המסורתי בעץ לבישול. בניגריה יש הסכמה על הצורך, אבל המימוש כושל ביותר, וכפי שראינו בנתונים, מדרדר את המדינה לאחור. גם תרומות חיצוניות (מנוף ידוע לשינוי באפריקה) מופנות בעיקר לנושאי בריאות, חינוך וכד', ורק 1% מופנה לנושאי אנרגיה וסביבה.

הדו"ח מסכם בשורה של המלצות, בנוגע למדיניות נדרשת ותכניות חסרות לפעולה – יש לקוות שהמשטר בניגריה קורא את הדברים בעיון. בדגל של ניגריה יש הרבה ירוק. בפועל המצב הרבה יותר שחור.

להגיב

מדוע יש רעב בעידן של שפע?

אחד האתגרים המרכזיים של המאה ה- 21 הוא כיצד למגר את הרעב מהעולם, נוכח הדמוגרפיה (מספר הפיות), הגלובליזציה (כולם רוצים רמת חיים מערבית) ושינויי האקלים. ניתוח יבש מראה כי הדבר אפשרי – אם רק נהיה יותר צמחונים (שאפו גדול ליוזמת meatless Monday – אני הצטרפתי ואתם?), נתייעל במערכות ההשקייה ונתעלם משיקולים פוליטיים…

מה לפוליטיקה ורעב אתם שואלים? הספר Enough – why the world's poorest starve in the age of planty מתמקד ברובו באפריקה ומדגים כיצד הסיוע ממדינות המערב ליבשת השחורה הרעבה אינו מטפל בבעיות השורש. במקום לשלוח אוכל לרעבים תוך סבסוד החקלאים בארה"ב, היה עדיף שמדינות המערב היו משקיעות בתשתיות החקלאות באפריקה. התוצאה נוראית (לינק לתמונות קשות) ויש לקוות שאת הספר הזה יקראו גם מקבלי ההחלטות.

לספר יש גם צד אופטימי והוא מעלה על נס את פועלם של הרוקפלרים של המאה ה- 21 (הקרן של ביל גייטס, אליה תרם בנדיבות גם וורן באפט), אמנים ידוענים (מסתבר שהמאמץ של בונו מ- U2 היה הרבה יותר מקיף ומשפיע ממופעי ה- world aid),  וגם אנשים פרטיים, המקדמים יוזמות מקומיות באפריקה ובעולם.

ומה יהיה בעתיד – כוחות אדירים פועלים באפריקה, אולי היבשת הכי דינמית היום. מצד אחד אוצרות הטבע הנדירים והעלייה בכוח העבודה, ומצד שני אתגרי המזון, הבריאות והשחיתות הציבורית. יש החושבים שהיבשת עומדת להמריא ומגדילים בה השקעות בהתאם, יש החושבים שאפריקה תמשיך להיות הכבש השחור של העולם.

ובינתיים, קרוב לבית, מצרים מייבאת יותר מחצי מצריכת החיטה שלה, והבצורות בארה"ב ורוסיה עלולות להביא לטלטלה מקומית, ורעב מעבר לגדר. מדובר באתגר מרכזי למשילות של נשיא מצרים, אשר מדיניות הסובסידיות שלו מתקשה בהתמודדות עם שוק שחור גואה. מצרים רעבה זו בשורה רעה עבורנו – הלוואי והיינו מגדלי חיטה נמרצים ויכולנו למכור עודפים למצרים, תוך חיזוק התלות האסטרטגית, אבל גם אנחנו יבואני חיטה כבדים ותלויים בכוחות השוק הגלובאלים. יש לפחות לקוות שבציר הטכנולוגי – מערכות השקייה, זרעים מותאמי אקלים וכו' – אנו כן מוצאים את הדרכים לסייע למצרים.

כששינויי האקלים יהפכו את אתגר ייצור המזון לקשה יותר, כל מדינה תדאג בראש ובראשונה לעצמה. את השיעור הזה קיבלו מדינות אפריקה פעם אחר פעם, ולאחרונה גם מצרים נכנסה למעגל הסכנה.  ובישראל כמו בישראל, במקום להסתכל סביב ולפעול להגדלת כושר הייצור המקומי והקטנת התלות בייבוא, הממשלה הנוכחית תולה את יהבה בכוחות השוק ופועלת להגדלת התחרות על ידי הרחבת היבוא (למשל ביחס למוצרי חלב).

להגיב

תיירות קרחונים באפריקה

אפריקה, היבשת השחורה, הולכת ונהיית פחות לבנה. הקרחונים שעיטרו כמה מפסגותיה הולכים ונעלמים ותוך עשרות שנים לא יהיה להם זכר. באפריקה לקרחונים אין השפעה רבה על מחזור המים, ועיקר תרומתם ליבשת הם כמקור משיכה לתיירים. אז זהו שעוד מעט לא. עוד מכה ליבשת שתרמה כל כך מעט להתחממות הגלובאלית והיום היא אולי הנפגעת העיקרית.  לקריאה נוספת ראו דו"ח של האו"ם בנושא.

להגיב

מעריב יום שישי

אנחנו בבית כבר לא קונים עיתונים, אבל ביום שישי האחרון יצא לי לעיין בעיתון מעריב. מצאתי שם (ולאחר מכן מצאתי בשבילכם את מרבית הלינקים הרלבנטיים):

  • מאמר על הסכנה במינים פולשים, שיותר ויותר יגיעו לכאן בגלל שינויי האקלים
  • מאמר על סיר הלחץ בדרום תל אביב של הפליטים/מבקשי העבודה, חלקם מהגרי אקלים שילכו ויתרבו ככל שמשבר האקלים יהפוך את החיים בכמה מדינות באפריקה לבלתי נסבלים
  • מאמר על המשבר  הכלכלי ההולך ומתעצם במצרים שאין לה את התנאים הנדרשים לקיים בכבוד את אוכלוסיותה הגדלה ללא קשר מי יהיה בשלטון וזאת עוד לפני שעליית מי הים תנגוס בדלתא הפוריה ותקטין את הזרימה בנילוס מקנה החיים
  • הפנייה מהטור הסאטירי של יהונתן גפן לדברים קשים של הדמוגרף הנודע פול ארליך שהתריע כבר ב- 1970 על הסכנה שבפיצוץ הדמוגרפי וכיום בראיון לגרדיאן הבריטי הוא קורא לחזור לאוכלוסייה של 1.5-2 מיליארד איש (זו האכולוסייה שהייתה לפני כ- 75 שנה).
  • (אגב, מאמר נוסף מומלץ מאוד בגרדיאן מביא את העיקרים ממחקר של החברה המלכותית ועניינו דמוגרפיה וצריכה. המחקר מחדד היטב את החשיבות של המכפלה של השניים, ולכן כדי להגיע למצב בר קיימא נדרש להוריד את הצריכה של משאבי הטבע במדינות העשירות)

מי אמר שהמשבר הסביבתי עדיין לא כאן?

להגיב

When the Rivers Run dry

לקוראים באנגלית הרשו לי להמליץ בחום על הספר When the Rivers Run Dry מאת העיתונאי והסופר לענייני סביבה ומדע Fred Pearce.

הספר מתאר את אחד המפעלים ההנדסיים הגדולים ביותר של המאה ה- 20 – ייבוש הנהרות. המטרה הייתה חיובית ביותר – סכרי ענק הוקמו על נהרות במטרה לייצר חשמל ירוק הידרו-אלקטרי ולפתח מערכות השקייה, ואת התוצאות אכן גם רואים בפיתוח בשטח. אלא תכנון שאינו בר קיימא, לצד עלייה בביקושים (עקב גידול האוכלוסין) הביא אותנו על סף משבר – מפלס מי התהום הולך ויורד, השדות ספוגי מלח, והדלתאות אינן מקבלות את מנות הסחף המזין לו היו רגילות.

בכתיבה קולחת מטייל הספר בין יבשות ונהרות העולם, ונע בין הנגיעה לחיי הפרט והמשמעויות המערכתיות. כתב עדות מדהים, שניפץ בעיני כמה וכמה מיתוסים. כך למשל, מסתבר שסכרי הענק שהוקמו כדי למשטר את השטפונות ולייצר חשמל הביאו בסופו של דבר לשטפונות יותר חמורים (בין השאר עקב שמירת הסכרים ברמה גבוהה מדי) ולאיבוד מיים רב להתאיידות (כך למשל, סכן אסואן במצריים מביא לאיוד 1/3-1/4 מהמים המגיעים אליו!).

במקומות רבים בעולם, בארות מתייבשות ואפילו המשאבות המתקדמות כבר אינן מספיקות, והתושבים מקבלים מיים במיכליות מסכר במעלה הנהר, אותו סכר שבגללו התייבשו הבארות …

חומר למחשבה קבלתי גם ביחס לרעיונות שיצאו מארצנו לייעול ההשקייה לחקלאות. מסתבר, שעודפי ההשקייה כיום מוצאים את דרכם חזרה לנהרות (או למאגרי מי התהום), ולכן ייעול ההשקייה במערכות טפטוף עלול להיות בעייתי, כאשר לצד מערכות הטפטוף גדלים שטחי החקלאות. למעשה, יש כאן העברה של מים מצרכנים במורד הזרם לחקלאות במעלה הזרם.

בנוסף, כמה שזה מפתיע, יש כמה וכמה מערכות אקולוגיות ואנושיות שצריכות שטפונות קטנים מעת לעת להשקיית השדות, מילוי בריכות טבעיות לדגים וכו'.

במקרים רבים אפוא, סכר במעלה הזרם הוא  בשורה רעה במורד הזרם, וכאשר המעלה והמורד אינם שייכים לאותה מדינה אתם כבר יכולים לנחש איזה מתח זה יכול לעורר.

ישראל מוזכרת בספר פעמים רבות, ולא בגלל "נהרותיה"… בצד החיובי, ישראל בעבר ההסטורי, ובחלק מההיבטים גם בהווה, היא מופת לניצול מקורות המים, והכותב יודע לתאר את ההישגים השונים. מנגד, פרק נרחב מוקדש לסוגיית המים בהקשר הסכסוך האזורי, וההשוואה של תושב השטחים שהמעיין שלו התייבש (עקב ירידת מפלס מי התהום) לדשאים בהתנחלויות הסמוכות לא תשאיר אף אחד אדיש. 

יותר ויותר נהרות כבר לא מגיעים לים, וודאי לא בעוצמות העבר, ופרק נרחב בספר מוקדש לאסון האקולוגי הגדול ביותר של המאה ה- 20 – ייבוש ימת אראל. אגב, האם ידעתם שאסון הטבע הגדול ביותר בעולם היה הצפות בסין ב- 1931 עקב עליית הנהר הצהוב על גדותיו? מיליון עד ארבע מיליון אנשים נהרגו באסון זה. וחמור יותר, לאחר שתקראו את הספר תבינו שהתערבות האדם בזרימת הנהר רק מגדילה את הסיכוי שאסון זה יחזור על עצמו.

Comments (2)

הפנים והקולות של משבר האקלים

קייץ 2011 חם לי במיוחד, כמעט בלתי נסבל. זה לא כתוצאה משינויי האקלים, כי ברמה המיקרו ההתחממות איננה משמעותית בסביבת החיים שלי. כנראה שההתמכרות למזגנים עושה את שלה … אי אפשר בלעדיהם, מעיק וחונק איתם.

במקומות אחרים בעולם המצב אחר, והראשונים להרגיש את השינויים אלו קהילות קטנות שאורח החיים שלהם התעצב בהתאם לתנאים הסביבתיים המקומיים.  אם אתם מזדמנים לוושינגטון, ממליץ לכם לבקר בתערוכה Conversations with the Earth: Indigenous Voices on Climate Change” continues at the National Museum of the American Indian (part of the Smithsonian)".

בתערוכה מוצגים תמונות וקטעי ווידאו המתעדים כיצד שינויי האקלים משפיעים על קהילות שונות בכל רחבי הגלובוס. אני לא הזדמנתי לשם, אבל בקרתי באתר של התערוכה, שם ניתן לצפות בחלק מהחומרים. האתר מעט כבד, אבל הסרטים יפהפיים וכל חובב טבע ותרבות עולם יימצא בהם עניין.

 

להגיב

Older Posts »
%d בלוגרים אהבו את זה: