Posts Tagged מזון

אנגליה מייבאת חיטה

מדור ה- environment של הגארדיאן הוא מקור משובח למאמרים בתחום. והפעם ידיעה על הפיכתה של אנגליה מיצואנית חיטה ליבואנית (ודייק – האם ידעתם שבעברית תקנית יש דגש באות בית במילה ייבוא?).

וזאת למה – האנגלים חוו השנה את הסתו הרטוב ביותר מאז תחילת התיעוד ואת האביב הקר ביותר מזה 50 שנה (כן, ההתחממות הגלובאלית גם מעלה את הסבירות לאירועי קיצון מהצד הקר של הגרף), והתוצאה היא פחות 5 מיליון טון חיטה, שזה שליש מהיבול השנתי.

הסיפור לא נגמר בחיטה ולא בבריטניה. את המחיר קצר הטווח ישלמו החקלאים, או חברות הביטוח שלהם. את המחיר ארוך הטווח כולם ישלמו, ובמיוחד אזרחי מדינות כמו ישראל שהתלות שלהם ביבוא חיטה גבוהה במיוחד. כי כשהמחירים בעולם יעלו, כל מדינה תשרת בראש ובראשונה את אזרחיה, ויבואניות כמו ישראל יתקשו עוד יותר בייבוא (עם דגש באות בית) הדגנים.

מודעות פרסומת

Comments (1)

כל יום שני צמחוני

גם אני הצטרפתי ליוזמת שני ללא בשר, ולמעשה "החמרתי" לכדי כל יום שני בשר, כלומר יום כן ויום לא, כך שצריכת הבשר שלי הצטמצמה בערך למחצית. המוטיוציה שלי איננה זכות החיות לחיות – לא שאין לי רגשות מעורבים בעניין – אבל בסופו של דבר אני חי בשלום יחסי עם מפעל המזון מן החי שהאנושות הקימה, והתחזקה בזכותו. (אני גם מכבד את הצמחונים מטעמי מצפון ואין לי כוונה להתווכח עימם בטח לא בפוסט זה.)

אני צמצמתי את צריכת הבשר שלי מפני שאני חושב שכולם צריכים לעשות כן, זאת כדי לצמצם את הנזק הסביבתי ששרשרת הייצור של הבשר מייצרת, מהמזון לחיות, דרך אזורי המחייה שלהם והפסולת + גזי חממה שהתהליך כולו מייצר. צריכת הבשר בעולם נמצאת בעלייה מתמדת, מכפלה של העלייה בהיקף האוכלוסייה בעלייה ב"איכות החיים". ההורים והסבים שלנו אכלו בשר פעם בשבוע, אנחנו והילדים שלנו אוכלים כמעט כל יום.

Picture1כאמור, צמצמתי את צריכת הבשר שלי בכמחצית, ומסתבר שקלעתי לדעת גדולים – ראו מאמר בנושא ב- guardian, המביא דברים ממחקר חדש שפרסם הארגון הסביבתי של האו"ם. הם לא קוראים לצמחונות אלא להורדת הצריכה למחצית, או כמאמר המדען – "Eat meat, but less often – make it special".

מסתבר שגם לסוגי בשר שונים חתימה סביבתית שונה – עוף וחזיר כנראה יותר "ידידותיים לסביבה" ובקר פחות. לגבי בשר סוס אני באמת לא יודע, אבל שייתכן שאירועי הימים האחרונים מאירופה יביאו לירידה בצריכת הבשר יותר מכל קמפיין, פוסט או מאמר מקצועי.

Comments (1)

אנרגיה מקיימת בניגריה

הסניף הניגרי של המרכז לחקר אנרגיה, סביבה ופיתוח בניגריה (ICEED) פרסם דו"ח על עניי אנרגיה במדינה. תזכרו לרגע שאנחנו במאה ה- 21, התרווחו בכיסאותכם, הסכיתו ושמעו את הנתונים הבאים.

בניגריה היו ב- 2010 כ- 163 מיליון תושבים, מהם 69% מוגדרים עניים. זאת לעומת 65 מיליון תושבים ב- 1980 מהם רק 27% עניים.

ב- 2010, רק כ- 40% מהתושבים נהנים מחיבור לרשת החשמל, וכ- 72% מהאוכלוסייה תלויה בעץ לבישול, וזאת למרות שניגריה היא יצואנית גז ונפט מהגדולות בעולם. האמת היא שלא ניגריה היא היצואנית בסיפור הזה, ואזרחיה הם האחרונים להנות מאוצרות הטבע של המדינה – חברות בינלאומיות השתלטו על נכסי המדינה והן שגוזרות את הקופון. עוד תוצר לוואי מחליא של ברוני הנפט והגז (ושל השחיתות השלטונית באפריקה).

חימום בתנור עצים מסורתי איננו יעיל אנרגטית, ואיננו מקיים. באזורים הכפריים הפגיעה בסביבה ניכרת והמחסור במקורות הוא רק עניין של זמן, ובאזורים העירוניים ההוצאה המשפחתית הכבדה על רכש עצים פוגעת ביכולת הקיום וההתפתחות של המשפחה. בנוסף, עשן השריפה הוא גורם המוות השלישי בגודלו בניגריה, אחרי איידס ומלריה, ולא נשכח את ההשלכה של גזי החממה, תוצרי השריפה, על התחממות כדור הארץ.

דלות האנרגיה בניגריה איננה בלתי נמנעת. הדו"ח מביא דוגמאות רבות מהעולם בהם מדיניות נכונה והשקעה סבירה הביאו לשינוי ניכר תוך זמן קצר באחוז החדירה של חשמל והפסקת השימוש המסורתי בעץ לבישול. בניגריה יש הסכמה על הצורך, אבל המימוש כושל ביותר, וכפי שראינו בנתונים, מדרדר את המדינה לאחור. גם תרומות חיצוניות (מנוף ידוע לשינוי באפריקה) מופנות בעיקר לנושאי בריאות, חינוך וכד', ורק 1% מופנה לנושאי אנרגיה וסביבה.

הדו"ח מסכם בשורה של המלצות, בנוגע למדיניות נדרשת ותכניות חסרות לפעולה – יש לקוות שהמשטר בניגריה קורא את הדברים בעיון. בדגל של ניגריה יש הרבה ירוק. בפועל המצב הרבה יותר שחור.

להגיב

מדוע יש רעב בעידן של שפע?

אחד האתגרים המרכזיים של המאה ה- 21 הוא כיצד למגר את הרעב מהעולם, נוכח הדמוגרפיה (מספר הפיות), הגלובליזציה (כולם רוצים רמת חיים מערבית) ושינויי האקלים. ניתוח יבש מראה כי הדבר אפשרי – אם רק נהיה יותר צמחונים (שאפו גדול ליוזמת meatless Monday – אני הצטרפתי ואתם?), נתייעל במערכות ההשקייה ונתעלם משיקולים פוליטיים…

מה לפוליטיקה ורעב אתם שואלים? הספר Enough – why the world's poorest starve in the age of planty מתמקד ברובו באפריקה ומדגים כיצד הסיוע ממדינות המערב ליבשת השחורה הרעבה אינו מטפל בבעיות השורש. במקום לשלוח אוכל לרעבים תוך סבסוד החקלאים בארה"ב, היה עדיף שמדינות המערב היו משקיעות בתשתיות החקלאות באפריקה. התוצאה נוראית (לינק לתמונות קשות) ויש לקוות שאת הספר הזה יקראו גם מקבלי ההחלטות.

לספר יש גם צד אופטימי והוא מעלה על נס את פועלם של הרוקפלרים של המאה ה- 21 (הקרן של ביל גייטס, אליה תרם בנדיבות גם וורן באפט), אמנים ידוענים (מסתבר שהמאמץ של בונו מ- U2 היה הרבה יותר מקיף ומשפיע ממופעי ה- world aid),  וגם אנשים פרטיים, המקדמים יוזמות מקומיות באפריקה ובעולם.

ומה יהיה בעתיד – כוחות אדירים פועלים באפריקה, אולי היבשת הכי דינמית היום. מצד אחד אוצרות הטבע הנדירים והעלייה בכוח העבודה, ומצד שני אתגרי המזון, הבריאות והשחיתות הציבורית. יש החושבים שהיבשת עומדת להמריא ומגדילים בה השקעות בהתאם, יש החושבים שאפריקה תמשיך להיות הכבש השחור של העולם.

ובינתיים, קרוב לבית, מצרים מייבאת יותר מחצי מצריכת החיטה שלה, והבצורות בארה"ב ורוסיה עלולות להביא לטלטלה מקומית, ורעב מעבר לגדר. מדובר באתגר מרכזי למשילות של נשיא מצרים, אשר מדיניות הסובסידיות שלו מתקשה בהתמודדות עם שוק שחור גואה. מצרים רעבה זו בשורה רעה עבורנו – הלוואי והיינו מגדלי חיטה נמרצים ויכולנו למכור עודפים למצרים, תוך חיזוק התלות האסטרטגית, אבל גם אנחנו יבואני חיטה כבדים ותלויים בכוחות השוק הגלובאלים. יש לפחות לקוות שבציר הטכנולוגי – מערכות השקייה, זרעים מותאמי אקלים וכו' – אנו כן מוצאים את הדרכים לסייע למצרים.

כששינויי האקלים יהפכו את אתגר ייצור המזון לקשה יותר, כל מדינה תדאג בראש ובראשונה לעצמה. את השיעור הזה קיבלו מדינות אפריקה פעם אחר פעם, ולאחרונה גם מצרים נכנסה למעגל הסכנה.  ובישראל כמו בישראל, במקום להסתכל סביב ולפעול להגדלת כושר הייצור המקומי והקטנת התלות בייבוא, הממשלה הנוכחית תולה את יהבה בכוחות השוק ופועלת להגדלת התחרות על ידי הרחבת היבוא (למשל ביחס למוצרי חלב).

להגיב

יהיה מספיק מזון לכולם?

תחרות סמויה מתנהלת בין כושר הייצור והפיתוח האנושי לעצמו. אותו כושר פיתוח שאפשר להגדיל את אוכלוסיית כדור הארץ ממיליארד אחד לשבעה תוך מאה שנים בלבד, מאיים היום להצר את איכות חייהם של רבים, עקב מחסור במזון לכלכל את המיליארדים. אבל אותו כושר פיתוח וייצור יכול גם למנוע את המחסור המסתמן, אם רק נדע להפנותו לכיוונים הנכונים.

הביקוש למזון בעולם רק עולה, עקב הגידול באוכלוסייה ועקב הרצון הטבעי של יותר ויותר אנשים לזכות למזון עשיר ומגוון. ומנגד, שינויי האקלים כתוצאה מההתחממות הגלובאלית – תוצר לוואי בלתי רצוי של היקף הפעילות האנושית על כדור הארץ וסגנונה – הולכים ומאיימים על אזורי הגידול המרכזיים. את הביטוי אנחנו רואים בחודשים האחרונים בעלייה של עשרות אחוזים  במחירי המזון הבסיסי עקב תנאי בצורת חריגים בין השאר באזורי גידול מרכזיים במדינות ארצות הברית המשופעות בשדות תירס וחיטה לרוב.

מנגד, כוח היצירה האנושי אינו שקט לרגע, התפוקה הממוצעת לדונם נמצאת בעלייה מתמדת כמו גם יעילות ההשקיה וכד'. כשעמק אחד מתייבש מישור אחר מפשיר וחקלאי או איש עסקים זריז יהפוך אותו לכר פורה. ברם, מי ינצח בתחרות הסמויה הזאת אין לדעת – האם הייצור יעמוד בביקוש הגואה או שמא מחסור ועליות מחירים הם העתיד הצפוי לנו. פעם נדמה שהמשבר בפתח והספקולנטים של השוק מריצים את המחירים מעלה, ופעם אחרת העתיד נראה פחות מאיים והמחירים יורדים.

מעולם האנושות לא ניצבה בפני משבר משאבים דומה בהיקף גלובאלי, כפי שההתחממות הגלובאלית והגידול באוכלוסין עלולים להביא למשק המזון. בעבר היו מקרים של חברות מקומיות שהתפתחו והתפתחו עד שלא יכלו לשאת את עצמן, ואז הן התמוטטו, עיין ערך איי הפסחא, או תרבות המאיה. הפעם, בעולם הגלובאלי של המאה ה- 21, התמוטטות יכולה להיות גלובאלית. מי רוצה לקחת את הסיכון?

כיום נדמה שאנו נותנים לכוחות השוק להחליט בשבילנו. כוחות השוק שיודעים להסתכל רק על רווח נראה לעיין הם אלו שיקבעו איזה עולם נשאיר לדורות הבאים. לתת לכוחות שוק להתמודד עם תוצרי שד האקלים שעוררנו כשעתיד החברה האנושית כולה מוטלת על שולחן הניתוחים משול לאבסורד על אבסורד.

מה כן צריך לעשות? במישור הגלובאלי, צריך להגדיל את ההשקעות בביטחון התזונתי של כל תושבי כדור הארץ, וזה אומר התאמת הגידולים לתנאי האקלים המשתנים, כמו גם שיפור דרמטי ביעילות הפצת המזון וחלוקתו – אין די בייצור מספיק מזון, צריך גם לוודא שהוא מגיע ליעדים הנכונים. בנוסף, יש להתאים את הרגלי האכילה, ובפרט לעודד את צמצום צריכת הבשר. מפעל ייצור הבשר הגלובאלי צורך מזון רב בפני עצמו ומשאבים נוספים (כמו יערות עד שנעקרים כי לפנות קרקע לשטחי גידול) שתורמים להתחממות הגלובאלית (וראו כתבה בהארץ על מחקר של מכון בינלאומי למים משטוקהולם – "בגלל המחסור במזון ומים – העולם יצטרך לעבור לצמחונות").

כוחות השוק פועלים בחלק מכיוונים אלו, אבל אפשר ונדרש ואפילו הכרחי לעזור ולכוון אותם בהשקעות מתאימות, סובסידיות כאלו ואחרות, כך שההתקדמות תהיה מהירה ושלמה יותר.

במישור המקומי ישראל צריכה לצמצם את התלות שלה בייבוא מקורות מזון מחו"ל. האמונה בכוחות השוק ובתחרות הפכה את ישראל ליבואנית יסודות המזון במידה שמערערת את ביטחונה הלאומי. מעבר לרגישות הגוברת של ישראל לגלי עליות המחירים בעולם, עלינו לזכור כי כשיהיה מחסור כל מדינה תדאג בראש ובראשונה לעצמה.

אין בפוסט זה המלצה לקנות (או למכור) ניירות ערך הצמודים למחירי הגרעינים, הבשר או מוצרי היסוד … 

להגיב

החיים על פני כדור העארץ

Bill McKibben הוא אחד מהדמויות שאני מעריך ביותר בנושא שינויי האקלים, והתנועה החברתית שהקים (350) צברה מודעות והישגים לא מבוטלים. הוא כותב בנושאי סביבה כבר 20 שנה ויותר, ועל רקע כל זאת באתי מלא ציפיות לספרו EAARTH – Making A Life On A Tough New Planet. הספר מעורר מחשבה, וראוי לשבת על מדף הספרים של כל מי שהמשך החיים על כדור העארץ חשוב לו.

שני הפרקים הראשונים של הספר מוקדשים לשכנע אותנו שאנחנו כבר לא חיים על כדור הארץ, אלא על כדור חדש – Eaarth = Earth with an extra a – כפי שהוא קורא לו. אולי זה טון הדברים בגירסת האודיו ואולי זו הנטייה שלי לעיוורון, אבל אפילו לחרד סביבה כמוני הדברים נראים קצת מגמתיים ומוגזמים. אבל שלא נתבלבל, שינויי האקלים הם רק בתחילת הדרך, ועל פי כל המודלים (וחוסר היכולת של המעצמות להחליט על מתווה לצמצום גזי חממה) התהליך רק ילך ויואץ.

הקטע המעניין ביותר עבורי בשני הפרקים הראשונים היה אזכור של מסמך מכונן שהפיק "הפורום של רומא" בשנת 1972 וכותרתו Limit of Growth. המסמך תאר מודלים כמותיים שונים שעימתו את גידול האוכלוסייה עם מגבלות המשאבים, וב- 1 מרץ הקרוב יערך בוושינגטון במוזיאון  Smithsonian המכובד סימפוזיון לציון 40 שנה לפרסום המסמך (ולמתעניינים, כמוני …, תקציר המסמך עם פרספקטיבה של 30 שנה זמין ברשת).

שני הפרקים הבאים מתארים את המענה לתפיסתו של הכותב. הוא כמעט ולא עוסק ב- Mitigation (הקטנת הפליטות) אלא בעיקר ב- Adaptation (הסתגלות) ולמעשה ב- Resilience (עמידות וכושר התאוששות), כי מבחינתו אנו כבר לא חיים בתנאי כדור הארץ אליהם אנו כה רגילים. זה קצת מקומם, אבל במבט ישיר קדימה, הוא לא מקדים בהרבה את זמנו.

הדגש על פי הספר בחיים בכדור העארץ הוא בחיזוק הקהילייה, בהתבססות על משאבים מקומיים ופזורים – חקלאות אורגנית, "מזון איטי", אנרגיה מתחדשת ועוד, ובעצם בהפיכת מגמת הגלובליזציה על פיה. הוא שב ומתריע ש"לא כל מה שגדול יותר טוב יותר", ובפרט כותב על הסכנה בכדור העארץ כאשר מערכות וארגונים ש"הם יותר מדי גדולים מכדי לפול" נופלים …

לאורך הספר ובעיקר בפרק האחרון הוא נותן הרבה דוגמאות מעניינות של עשייה מקומית, כמעט כולן מארה"ב, אולי כי היא מרכז חייו, ואולי כי האמריקאים הם אלו שצריכים לעשות את השינוי הגדול ביותר. פרסום הספר ב- 2009 על רקע המשבר העולמי הוסיף הרבה רוח במפרשיו, היום נדמה שהרוח קצת נרגעה, אבל לצערי אני חושש שזהו השקט המדומה לפני הסערה הבאה.

להגיב

תירס וסינגולאריות

משהוא טוב קורה לאחרונה לעיתונות ה"כלכלית" ברשת, לפחות כך אני מתרשם מכמה וכמה כתבות ותחקירים מהארץ והעולם. הנה רק הבוקר נתקלתי בשני מאמרים מומלצים:

  1. מי צריך בני אדם, היום שבו תתפוצץ האנטלגנציה המלאכותית (The Marker), וזו הזדמנות לשוב ולהמליץ על הספר Physics of the Future: How Science Will Shape Human Destiny and Our Daily Lives by the Year 2100.
  2. מה התירס רוצה, המירוץ חסר הפשרות לפיתוח הקלח המושלם, ולמה כדאי לנו לבדוק היטב למי זה משתלם (כלכליסט), וזאת הזדמנות לשוב ולהמליץ על הספר על פני הבריאה כולה, מאת רות אוזקי – רומן מרתק, משולב בתאור דוקומנטרי נוקב של תעשיית תפוחי האדמה בארה"ב.

אני חושב שיש קשר בין שני המאמרים. בשעטה הטכנולוגית קדימה אנחנו עשויים לבנות עתיד טוב יותר לילדינו, אבל לא בהכרח. מחשבים אמנם לא אוכלים תירס מהונדס גנטית, אבל המרוץ לכיוון "הקלח המושלם", לא היה מתאפשר ללא המחשבים ו"האנטלגנציה המלאכותית". רוצה לומר – יש לקוות ש"תיאוריית הסינגולריות" לא תוביל אותנו לזן תירס יחיד/סינגולארי, שיהפוך לחוליה שבירה וקריטית בשרשרת התפתחות האנושות.

להגיב

Older Posts »
%d בלוגרים אהבו את זה: