Posts Tagged ספרות סביבתית

קיצור תולדות האנושות (ספר חובה)

לאחרונה נשמע קולם של מורי ההיסטוריה כנגד הכוונה לבטל את בחינת הבגרות במקצוע, וכמה שהם צודקים. יתרה מזאת, אני מבקש לקחת את הדברים צעד אחד קדימה, ומציע לבטל את כל בחינות הבגרות למעט זו בהיסטוריה. מספיקה בעיני בחינת בגרות אחת בהיסטוריה כדי להכריז על אדם כבוגר ובעל דעת, ובתנאי שהבחינה תתבסס על היצירה המדהימה של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות".

תקופה ארוכה זכה הספר לשבחי המבקרים והציבור ואני התעלמתי, שהרי את "רובים, חיידקים ופלדה" כבר קראתי, ומה עוד ניתן לספר לי על התהליכים שעיצבו את ההיסטוריה של המין האנושי? אז אני מודה שטעיתי – "קיצור תולדות האנושות" פתח את עיני פעם אחר פעם. סיימתי לקרוא אותו היום, ואני מתכוון להתחיל לקרוא אותו מחדש מחר.

כל מי שכבר קרא את הספר מבין איזה בורים אנחנו יוצאים ממערכת החינוך שלנו, וגם כמה קל יכול להיות לשנות את זה – נדרש רק לתקן את תכנית הלימודים בהיסטוריה כמו גם בכלכלה, תיאולוגיה, מדע וחברה …, אבל לפחות התשתית לספר הלימוד כבר הונחה בפנינו. בשפה בהירה, מנומקת, מגובה במידה נאותה בנתונים, מסביר לנו יובל כיצד בני האדם הפכו מעוד חיה באמצע שרשרת המזון לשליטי כדור הארץ, ולאן זה יכול להוביל אותנו.

נושא הקיימות לא מקבל משקל מיוחד בניתוח, אבל מרחף מכל עבר – "עולמנו הכחול והירוק הופך במהירות למזבלה עירונית" הוא כותב, ופעם אחר פעם הוא נותן דוגמאות כיצד המין האנושי שינה את פני החיים על כדור הארץ, החל מההשמדה של מיני אדם אחרים, דרך רצח עם אכזרי שליווה כמעט כל מסע גילוי אימפריאליסטי, וכלה בפגיעה במגוון הביולוגי.

הניתוח ההיסטורי שלו מראה שאנו בדרך ל"אימפריה גלובאלית" אחת, ולדעתו היא תהיה בצבע ירוק, כדי להתמודד עם אתגר ההתחממות הגלובאלית ועוד. בעיני זו תחזית אופטימית, ופרט השאלה היא האם זה יקרה מספיק מהר. כאן אני עוד יותר בספק.

Comments (1)

מדוע יש רעב בעידן של שפע?

אחד האתגרים המרכזיים של המאה ה- 21 הוא כיצד למגר את הרעב מהעולם, נוכח הדמוגרפיה (מספר הפיות), הגלובליזציה (כולם רוצים רמת חיים מערבית) ושינויי האקלים. ניתוח יבש מראה כי הדבר אפשרי – אם רק נהיה יותר צמחונים (שאפו גדול ליוזמת meatless Monday – אני הצטרפתי ואתם?), נתייעל במערכות ההשקייה ונתעלם משיקולים פוליטיים…

מה לפוליטיקה ורעב אתם שואלים? הספר Enough – why the world's poorest starve in the age of planty מתמקד ברובו באפריקה ומדגים כיצד הסיוע ממדינות המערב ליבשת השחורה הרעבה אינו מטפל בבעיות השורש. במקום לשלוח אוכל לרעבים תוך סבסוד החקלאים בארה"ב, היה עדיף שמדינות המערב היו משקיעות בתשתיות החקלאות באפריקה. התוצאה נוראית (לינק לתמונות קשות) ויש לקוות שאת הספר הזה יקראו גם מקבלי ההחלטות.

לספר יש גם צד אופטימי והוא מעלה על נס את פועלם של הרוקפלרים של המאה ה- 21 (הקרן של ביל גייטס, אליה תרם בנדיבות גם וורן באפט), אמנים ידוענים (מסתבר שהמאמץ של בונו מ- U2 היה הרבה יותר מקיף ומשפיע ממופעי ה- world aid),  וגם אנשים פרטיים, המקדמים יוזמות מקומיות באפריקה ובעולם.

ומה יהיה בעתיד – כוחות אדירים פועלים באפריקה, אולי היבשת הכי דינמית היום. מצד אחד אוצרות הטבע הנדירים והעלייה בכוח העבודה, ומצד שני אתגרי המזון, הבריאות והשחיתות הציבורית. יש החושבים שהיבשת עומדת להמריא ומגדילים בה השקעות בהתאם, יש החושבים שאפריקה תמשיך להיות הכבש השחור של העולם.

ובינתיים, קרוב לבית, מצרים מייבאת יותר מחצי מצריכת החיטה שלה, והבצורות בארה"ב ורוסיה עלולות להביא לטלטלה מקומית, ורעב מעבר לגדר. מדובר באתגר מרכזי למשילות של נשיא מצרים, אשר מדיניות הסובסידיות שלו מתקשה בהתמודדות עם שוק שחור גואה. מצרים רעבה זו בשורה רעה עבורנו – הלוואי והיינו מגדלי חיטה נמרצים ויכולנו למכור עודפים למצרים, תוך חיזוק התלות האסטרטגית, אבל גם אנחנו יבואני חיטה כבדים ותלויים בכוחות השוק הגלובאלים. יש לפחות לקוות שבציר הטכנולוגי – מערכות השקייה, זרעים מותאמי אקלים וכו' – אנו כן מוצאים את הדרכים לסייע למצרים.

כששינויי האקלים יהפכו את אתגר ייצור המזון לקשה יותר, כל מדינה תדאג בראש ובראשונה לעצמה. את השיעור הזה קיבלו מדינות אפריקה פעם אחר פעם, ולאחרונה גם מצרים נכנסה למעגל הסכנה.  ובישראל כמו בישראל, במקום להסתכל סביב ולפעול להגדלת כושר הייצור המקומי והקטנת התלות בייבוא, הממשלה הנוכחית תולה את יהבה בכוחות השוק ופועלת להגדלת התחרות על ידי הרחבת היבוא (למשל ביחס למוצרי חלב).

להגיב

המלצה על ספר – That used to be us

אני רוצה להמליץ על ספר חדש מבית מדרשו של תומאס פרידמן (והפעם עם ידידו – פרופ' מנדלבאום המתמחה במדיניות חוץ) וכותרתו That Used to Be Us: How America Fell Behind in the World It Invented and How We Can Come Back .

שני האנשים המבריקים האלו, שבנו את הקריירה שלהם על מדיניות חוץ, מבינים שהבעיות של אמריקה היום הם בעיקר בפנים, ובהתמודדות עם העולם שהיא יצרה. ארבעת האתגרים בהם עוסק הספר הם הגלובליזציה, מהפכת המידע (והקשר בין השניים), החוב הלאומי הגואה ומדינות האנרגיה (צריכת הנפט) לאור ההתחממות הגלובאלית.

הספר מנתח את האתגרים בצורה מערכתית, חדה וביקורתית, אבל כמו בספרים האחרים של פרידמן, חלק ניכר מהספר מוקדש לדיון במה אמריקה צריכה לעשות (בפתרונות). בין השאר, פרק עבה וחשוב במיוחד מוקדש למערכת החינוך ופרק אחר מוקדש לשיטת הממשל והצורך במועמד חזק שיקום בין שתי המפלגות שהולכות ומקצינות. בעיני הלוואי ופרידמן היה המועמד הזה.

הספר הזה חשוב לאמריקאים וללא אמריקאים כאחד, עקב מעמדה המוביל העולמי (לפחות בשלב זה …) של ארצות הברית. עבורנו, הספר חשוב כפליים, עקב הקשרים המיוחדים שלנו עם אמריקה וכיוון שחלק מהרעות החולות שלנו מאוד דומות, וגם אנחנו צריכים להשקיע זמן ומחשבה בפתרונות, מסוג שהכותבים מציעים.

לצערי הספר עדיין לא יצא בעברית. לאלו שיבחרו להאזין לספר (כמוני) אני מציע לבחור את הגרסה המקוצרת. כמו בספרים הקודמים של פרידמן, יש לו נטייה להאריך בדברים ולחזור על טיעונים.

יצא לי לשוחח על הספר עם מספר אנשים ולהמליץ על קריאתו. כמעט כולם הכירו את ספרו המיתולוגי של פרידמן "העולם נהיה שטוח" שהוא בעיני שיר הלל לגלובליזציה. מעטים הכירו את ספר ההמשך, בו פרידמן למעשה עמד על טעותו ויצק את הבסיס לספר הנוכחי. בעיני "חם, שטוח וצפוף" הוא קריאת חובה לכל מי שרוצה להבין לאן כדור הארץ הזה עלול להתדרדר – ספר מופת המנתח את הקשר ההרסני שנוצר ממפגש המגמות של פיצוץ האוכלוסין, הגלובאליזציה והתחממות כדור הארץ (וגם, פרידמן כמו פרידמן, דן בפתרונות).

להגיב

החיים על פני כדור העארץ

Bill McKibben הוא אחד מהדמויות שאני מעריך ביותר בנושא שינויי האקלים, והתנועה החברתית שהקים (350) צברה מודעות והישגים לא מבוטלים. הוא כותב בנושאי סביבה כבר 20 שנה ויותר, ועל רקע כל זאת באתי מלא ציפיות לספרו EAARTH – Making A Life On A Tough New Planet. הספר מעורר מחשבה, וראוי לשבת על מדף הספרים של כל מי שהמשך החיים על כדור העארץ חשוב לו.

שני הפרקים הראשונים של הספר מוקדשים לשכנע אותנו שאנחנו כבר לא חיים על כדור הארץ, אלא על כדור חדש – Eaarth = Earth with an extra a – כפי שהוא קורא לו. אולי זה טון הדברים בגירסת האודיו ואולי זו הנטייה שלי לעיוורון, אבל אפילו לחרד סביבה כמוני הדברים נראים קצת מגמתיים ומוגזמים. אבל שלא נתבלבל, שינויי האקלים הם רק בתחילת הדרך, ועל פי כל המודלים (וחוסר היכולת של המעצמות להחליט על מתווה לצמצום גזי חממה) התהליך רק ילך ויואץ.

הקטע המעניין ביותר עבורי בשני הפרקים הראשונים היה אזכור של מסמך מכונן שהפיק "הפורום של רומא" בשנת 1972 וכותרתו Limit of Growth. המסמך תאר מודלים כמותיים שונים שעימתו את גידול האוכלוסייה עם מגבלות המשאבים, וב- 1 מרץ הקרוב יערך בוושינגטון במוזיאון  Smithsonian המכובד סימפוזיון לציון 40 שנה לפרסום המסמך (ולמתעניינים, כמוני …, תקציר המסמך עם פרספקטיבה של 30 שנה זמין ברשת).

שני הפרקים הבאים מתארים את המענה לתפיסתו של הכותב. הוא כמעט ולא עוסק ב- Mitigation (הקטנת הפליטות) אלא בעיקר ב- Adaptation (הסתגלות) ולמעשה ב- Resilience (עמידות וכושר התאוששות), כי מבחינתו אנו כבר לא חיים בתנאי כדור הארץ אליהם אנו כה רגילים. זה קצת מקומם, אבל במבט ישיר קדימה, הוא לא מקדים בהרבה את זמנו.

הדגש על פי הספר בחיים בכדור העארץ הוא בחיזוק הקהילייה, בהתבססות על משאבים מקומיים ופזורים – חקלאות אורגנית, "מזון איטי", אנרגיה מתחדשת ועוד, ובעצם בהפיכת מגמת הגלובליזציה על פיה. הוא שב ומתריע ש"לא כל מה שגדול יותר טוב יותר", ובפרט כותב על הסכנה בכדור העארץ כאשר מערכות וארגונים ש"הם יותר מדי גדולים מכדי לפול" נופלים …

לאורך הספר ובעיקר בפרק האחרון הוא נותן הרבה דוגמאות מעניינות של עשייה מקומית, כמעט כולן מארה"ב, אולי כי היא מרכז חייו, ואולי כי האמריקאים הם אלו שצריכים לעשות את השינוי הגדול ביותר. פרסום הספר ב- 2009 על רקע המשבר העולמי הוסיף הרבה רוח במפרשיו, היום נדמה שהרוח קצת נרגעה, אבל לצערי אני חושש שזהו השקט המדומה לפני הסערה הבאה.

להגיב

תירס וסינגולאריות

משהוא טוב קורה לאחרונה לעיתונות ה"כלכלית" ברשת, לפחות כך אני מתרשם מכמה וכמה כתבות ותחקירים מהארץ והעולם. הנה רק הבוקר נתקלתי בשני מאמרים מומלצים:

  1. מי צריך בני אדם, היום שבו תתפוצץ האנטלגנציה המלאכותית (The Marker), וזו הזדמנות לשוב ולהמליץ על הספר Physics of the Future: How Science Will Shape Human Destiny and Our Daily Lives by the Year 2100.
  2. מה התירס רוצה, המירוץ חסר הפשרות לפיתוח הקלח המושלם, ולמה כדאי לנו לבדוק היטב למי זה משתלם (כלכליסט), וזאת הזדמנות לשוב ולהמליץ על הספר על פני הבריאה כולה, מאת רות אוזקי – רומן מרתק, משולב בתאור דוקומנטרי נוקב של תעשיית תפוחי האדמה בארה"ב.

אני חושב שיש קשר בין שני המאמרים. בשעטה הטכנולוגית קדימה אנחנו עשויים לבנות עתיד טוב יותר לילדינו, אבל לא בהכרח. מחשבים אמנם לא אוכלים תירס מהונדס גנטית, אבל המרוץ לכיוון "הקלח המושלם", לא היה מתאפשר ללא המחשבים ו"האנטלגנציה המלאכותית". רוצה לומר – יש לקוות ש"תיאוריית הסינגולריות" לא תוביל אותנו לזן תירס יחיד/סינגולארי, שיהפוך לחוליה שבירה וקריטית בשרשרת התפתחות האנושות.

להגיב

When the Rivers Run dry

לקוראים באנגלית הרשו לי להמליץ בחום על הספר When the Rivers Run Dry מאת העיתונאי והסופר לענייני סביבה ומדע Fred Pearce.

הספר מתאר את אחד המפעלים ההנדסיים הגדולים ביותר של המאה ה- 20 – ייבוש הנהרות. המטרה הייתה חיובית ביותר – סכרי ענק הוקמו על נהרות במטרה לייצר חשמל ירוק הידרו-אלקטרי ולפתח מערכות השקייה, ואת התוצאות אכן גם רואים בפיתוח בשטח. אלא תכנון שאינו בר קיימא, לצד עלייה בביקושים (עקב גידול האוכלוסין) הביא אותנו על סף משבר – מפלס מי התהום הולך ויורד, השדות ספוגי מלח, והדלתאות אינן מקבלות את מנות הסחף המזין לו היו רגילות.

בכתיבה קולחת מטייל הספר בין יבשות ונהרות העולם, ונע בין הנגיעה לחיי הפרט והמשמעויות המערכתיות. כתב עדות מדהים, שניפץ בעיני כמה וכמה מיתוסים. כך למשל, מסתבר שסכרי הענק שהוקמו כדי למשטר את השטפונות ולייצר חשמל הביאו בסופו של דבר לשטפונות יותר חמורים (בין השאר עקב שמירת הסכרים ברמה גבוהה מדי) ולאיבוד מיים רב להתאיידות (כך למשל, סכן אסואן במצריים מביא לאיוד 1/3-1/4 מהמים המגיעים אליו!).

במקומות רבים בעולם, בארות מתייבשות ואפילו המשאבות המתקדמות כבר אינן מספיקות, והתושבים מקבלים מיים במיכליות מסכר במעלה הנהר, אותו סכר שבגללו התייבשו הבארות …

חומר למחשבה קבלתי גם ביחס לרעיונות שיצאו מארצנו לייעול ההשקייה לחקלאות. מסתבר, שעודפי ההשקייה כיום מוצאים את דרכם חזרה לנהרות (או למאגרי מי התהום), ולכן ייעול ההשקייה במערכות טפטוף עלול להיות בעייתי, כאשר לצד מערכות הטפטוף גדלים שטחי החקלאות. למעשה, יש כאן העברה של מים מצרכנים במורד הזרם לחקלאות במעלה הזרם.

בנוסף, כמה שזה מפתיע, יש כמה וכמה מערכות אקולוגיות ואנושיות שצריכות שטפונות קטנים מעת לעת להשקיית השדות, מילוי בריכות טבעיות לדגים וכו'.

במקרים רבים אפוא, סכר במעלה הזרם הוא  בשורה רעה במורד הזרם, וכאשר המעלה והמורד אינם שייכים לאותה מדינה אתם כבר יכולים לנחש איזה מתח זה יכול לעורר.

ישראל מוזכרת בספר פעמים רבות, ולא בגלל "נהרותיה"… בצד החיובי, ישראל בעבר ההסטורי, ובחלק מההיבטים גם בהווה, היא מופת לניצול מקורות המים, והכותב יודע לתאר את ההישגים השונים. מנגד, פרק נרחב מוקדש לסוגיית המים בהקשר הסכסוך האזורי, וההשוואה של תושב השטחים שהמעיין שלו התייבש (עקב ירידת מפלס מי התהום) לדשאים בהתנחלויות הסמוכות לא תשאיר אף אחד אדיש. 

יותר ויותר נהרות כבר לא מגיעים לים, וודאי לא בעוצמות העבר, ופרק נרחב בספר מוקדש לאסון האקולוגי הגדול ביותר של המאה ה- 20 – ייבוש ימת אראל. אגב, האם ידעתם שאסון הטבע הגדול ביותר בעולם היה הצפות בסין ב- 1931 עקב עליית הנהר הצהוב על גדותיו? מיליון עד ארבע מיליון אנשים נהרגו באסון זה. וחמור יותר, לאחר שתקראו את הספר תבינו שהתערבות האדם בזרימת הנהר רק מגדילה את הסיכוי שאסון זה יחזור על עצמו.

Comments (2)

משל החלון

Jared Diamond הוא אחד המוחות המבריקים ביותר של המאה ה- 20, וספרו "רובים, חיידקים ופלדה" הוא תאור מאלף ויצירתי של ההסטוריה של האנושות והשפעת הסביבה (האקלים, הגאוגרפיה) על התפתחותן של התרבויות השונות. הספר מעולה אבל גם עמוס ו"כבד" – המבקשים לקבל טעימה מרוכזת מוזמנים לצפות בסרט של National Geographic הזמין לכל ב- Youtube.

ספרו האחרון נקרא "התמוטטות" – זהו ספר חשוב על חברות אדם שהגיעו לשיא והתמוטטו, עד כדי נעלמו. ובין הסיבות, איך לא, ניצול לא מקיים של משאבי הסביבה שעמדו בפני החברות האלו (באיי הפסחא, ממלכת המאיה ועוד). וכפי שנחשתם, ב- Youtube תוכלו לשמוע את הפרופסור מרצה על ספרו.

אבל אם זמנכם קצר בידיכם, ויש ביכולתכם לראות רק סרטון קצר אחד, אני ממליץ מכם לצפות בראיון שנערך עימו על הסתגלות למשבר האקלים ולאתגרים הסביבתיים האופפים אותו. בסרטון שהוכן על ידי ClimatePrep מבית WWF, הוא מתמצת באלגנטיות רבה 12 בעיות סביבתיות שניצבות בפנינו ועלינו להתמודד עם כולן:

– ניהול לא בר קיימא של יערות, דגה, קרקע מניבה, ומגוון ביולוגי,

– משאבים המגיעים לשיא הניצול והם אנרגיה, מיים טריים ו- photosyntetic capacity (קצב קליטת דו-תחמוצת הפחמן על ידי צמחים),

– דברים מזיקים שאנו מזיזים/מייצרים והם כימיקלים רעילים, גזי חממה ומינים פולשים,

– ואחרונים, קצב העלייה באוכלוסייה וקצב העלייה בצריכה.

11 דקות סה"כ נמשך הסרטון, וב- 3 הדקות האחרונות הוא מדבר על "משל החלון". מדוע מלכי המאיה לא ראו מהחלון את האסון המתקרב, לא הבינו את התוצאות הצפויות מהשמדת היערות, הפגיעה בתנובת הקרקע ועוד? והוא מסביר כיצד המנהיגים הקיפו את עצמם בכל טוב עד שהיה מאוחר מדי להגיב, ולא הייתה להם טלוויזיה כדי לראות מה קורה במקומות אחרים בעולם, ולא היו להם ארכיאולוגים כדי ללמוד מההסטוריה.

ובאופן דומה, כך הוא אומר, בארה"ב של היום יותר מדי אנשים עשירים מקבלים החלטות בענייניים סביבתיים שונים, החלטות שטובות להם בטווח הקצר אך הן הרות אסון לכולנו בטווח הארוך (ההתמוטטות הבאה תהיה הרבה יותר גלובאלית מכל קודמותיה). אבל היום יש טלוויזיה, והמדע מספר לנו כל כך הרבה יותר, ואת ג'ראד דיימונד זה עושה אופטימי. ואני מקווה שהוא צודק, כי כולנו יודעים שלא מספיק שיש חלון, צריך גם לרצות להסתכל בו.

להגיב

Older Posts »
%d בלוגרים אהבו את זה: